הרבנית לאה גנס
בחסד אדם יכול לקנות עולמות, או, כפי שנאמר (תהילים 89:3): «עולם חסד ייבנה».
לפעמים חסד «נקרה בדרכנו» במצבים פשוטים מאוד.
אישה מבוגרת עולה לאוטובוס ומחפשת מקום לשבת. היא אינה רוצה לשבת עם גברים. ויש רק 2 מקומות פנויים – ושניהם ליד גברים. מישהו אחר יכול לעזור לה, פשוט בכך שיבקש מהגברים האלה לשבת יחד – ואז יתפנה מקום לאישה המבוגרת הזאת. יש כאן גם היבט של «לשים לב». כלומר, עצם העובדה ששמנו לב לאי־הנוחות של האישה הזאת – זה כבר דבר טוב מאוד. ולעזור לה למצוא מקום – זה חסד.
נמשיך לקרוא ב«אהבת חסד» (8:4): «אם הוא רואה שחברו עצוב בגלל עוניו או צרה כלשהי, חס ושלום, אך הוא עצמו אינו יכול לעזור לחברו (פיזית, במעשה; אם הוא יכול, בדיבורים אין הוא ממלא את חובתו כלפי חברו), מכל מקום מצווה לדבר איתו מלב אל לב ולהסיח את דעתו מדאגותיו. וגם זה יהיה חסד. כפי שכתב רבנו יונה ב“איגרת התשובה” (16), גם אם הוא עני ואינו יכול לעסוק בצדקה, בכל זאת הוא יכול לנהוג במידה הטובה הזאת (חסד), בלי (שימוש ב)כסף ולא במחיר (של דבר אחר).
וזהו החסד: לדבר על לבו של העני הזה, ויהיו דבריו מרגוע לרוחו של האומלל הזה וינחמו אותו בעיסוקיו ובעמל ידיו המתיש, ו(יביע) כלפיו כבוד.
רבותינו אמרו לנו (בבא בתרא 9 ע״ב): “הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, כפי שנאמר בישעיהו (58:10): “ופתח לסובל את נפשך, ואת הנפש המיוסרת תשביע, אז יזרח בחושך אורך ואפלתך – כצהריים””. וזו משמעות הפיוס בדברים: להראות יחס טוב בלב שלם ובנפש אוהבת. הרי כתוב בספר “באר היטב” שהשכר והברכה על כך עולים בהרבה על זכותו של הנותן צדקה».
אפשר להשתמש בתירוץ: «לי עצמי אין כסף, אני עצמי בקושי סוגר את החודש. איני יכול לעסוק בצדקה ובגמילות חסדים».
זה לא נכון, משום שגם אם אין ביכולתו לעזור בכסף, וגם אם הוא חלש ואינו יכול לעזור פיזית, תמיד אפשר לדבר.
אני זוכרת אחת משכנותינו, שהייתה קרובת משפחה שלנו. היא חיתנה את כל ילדיה, התאלמנה וחלתה במחלה מסוכנת. היא הייתה אישה חזקה מאוד, ואני… קצת חששתי ללכת לבקר אותה.
יום אחד בתי שכנעה אותי להיכנס אל השכנה הזאת. נכנסנו ונשארנו שם זמן קצר מאוד. ראיתי שהיא לא כעסה על כך שבאנו. אחר כך התחלתי לבקר אותה גם בלי בתי, בכל ערב שבת בין מנחה לערבית, בפרק הזמן הקצר הזה. ראיתי שזה משמח אותה, אבל לא חשבתי שזה חשוב לה.
בפעם האחרונה שביקרתי אותה לפני פטירתה (אחר כך לקחו אותה לבית החולים, וכבר לא יכולתי לבוא), היא הרגישה רע מאוד.
בתה סיפרה לי, אחרי שכבר נפטרה, שהביקור שלי אז ודבריי (הפשוטים מאוד: «שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא» – «השבת היא זמן מנוחה מן האנחות, הרפואה קרובה») השפיעו עליה לטובה. אחרי שיצאתי, האישה הזאת אמרה לבתה: «היא כאילו לקחה איתה חלק מהמחלה שלי» (כל מי שמבקר חולה כאילו נוטל 1/60 ממחלתו). באמת לא אמרתי שום דבר מיוחד. רק השתתפתי מעט בצערה ושאלתי איך היא מרגישה, והיא הרגישה שהקלתי עליה מעט מעול מחלתה. אנחנו אף פעם לא יודעות מה עשוי לעזור ומהו היקפם האמיתי של מעשינו.
ההתעניינות הכנה שלנו, המילים הטובות והאכפתיות יכולות לחולל פלאים!
המשך יבוא
הכינה גב׳ זיסי סקרז'ינסקאיה