הרבנית לאה גנס
בפעם הקודמת דיברנו על הכוח הגדול של המילים שה׳ העניק לנו. עסקנו בעיקר בסור מרע («התרחק מן הרע»), אבל יש גם עשה טוב («עשה את הטוב»). ראינו כיצד שימוש בדיבור לרעה עלול לפגום בתפילותינו, לפגוע בקרובינו, להפיץ דברים רעים על הזולת ולהזיק לו.
עכשיו נעסוק בעשה טוב ונבחן אילו מצוות אנחנו יכולים לקיים בכוח המילה.
כנגד כל כוח שה׳ יוצר «לרעה», הוא יוצר כוח של טוב שעוצמתו גדולה בהרבה. דיברנו על כוחו ההרסני של הרע, אבל כוחו הבונה של הטוב גדול הרבה יותר.
בספר «אהבת חסד» של הרב ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים) מתוארות דרכים רבות לעשות מעשים טובים. בעיקרון כולנו יודעים איך עושים זאת, אבל בספר הזה יש פרטים רבים על דברים כמו צדקה והלוואת כספים: כמה, למי, איך… בין השאר יש בו גם פרק על חסד בדיבור, «דברי חסד».
אם כן, אילו מעשים טובים אנחנו יכולים לעשות בפינו?
דור המדבר, שקיבלו את מזונם, המן, היישר מן השמיים, חשבו כיצד יוכלו לעשות מעשים טובים במצב כזה. אין עניים ועשירים, אין מי שאין להם אמצעי מחיה. אם כל אחד מקבל בדיוק את הכמות שהוא זקוק לה למשפחתו, לכולם יש די, ואיש אינו נזקק – אז זהו, אין אפשרות לעשות מעשה טוב?
התשובה היא שהעשירים (שהיו עשירים במצרים) ידעו מה טעמם של מאכלים שרק בעלי אמצעים יכלו להרשות לעצמם, למשל כבד אווז. ואילו העני הכיר רק את האוכל שהיה רגיל אליו: לחם ובצל. אנחנו יודעים שהמן שינה את טעמו «לפי הזמנת» האוכל. לכן המעשה הטוב שה«עשיר» יכול היה לעשות למען ה«עני» היה לספר לו אילו מאכלים טעימים יש בעולם, כדי שיוכל «להזמין» לעצמו משהו מלבד לחם וירקות.
כך הם חיפשו – ומצאו הזדמנויות. ואנחנו?
לאימי הייתה חברה שאיבדה את בעלה בעקבות מחלה ממושכת, ולאחר מכן שקעה בדיכאון. היא הייתה במצב נורא. העיניים והאוזניים שלה «הפסיקו לפעול», כלומר תפקדו בצורה לקויה, והיא כמעט לא ראתה ולא שמעה. נוסף על כך, היא שכבה במיטה כמעט כל הזמן ולא רצתה לטפל בעצמה. שום דבר לא עניין אותה. אבל היו לה ילדים טובים, שניסו לקחת אותה איתם למקומות שונים, להוציא אותה, לשמח אותה ולעודד אותה. אבל דבר לא עזר – היא לא יצאה מהמשבר הקשה. ואז עלה בדעתו של מישהו לומר לה שזקוקים לה מאוד בארגון מסוים המסייע לחולים קשים בבתי חולים.
בהתחלה נדמה היה שזה רעיון אבסורדי: איך היא, אומללה וחסרת כוחות כל כך, תוכל לעזור למישהו?!
אבל מי שהגה את הרעיון הזה היה כנראה גאון, כי ברגע שהגיעה לשם, הכול השתנה. אם בתחילה הסיעו אותה לשם מפני שלא היו לה כוחות, בהמשך הופיעו גם הכוחות, גם הרצון לתת וגם היכולת לעזור. היא חזרה לעצמה כשהרגישה שזקוקים לה, שהיא יכולה להועיל. הדבר נתן לה כוח. היא הקדישה שעות רבות לניסיון לסייע לחולים, שגם הם היו לעיתים קרובות בדיכאון. הרי היא ידעה כיצד אפשר לעזור, במה בדיוק ואיך לתמוך. במהלך ההתנדבות היא לא שמה לב כיצד השתנתה בעצמה, יצאה ממצב הדכדוך שלה, מהאבל על בעלה – ושבה לחיים.
כשאדם תומך באחרים, הוא עוזר לעצמו הרבה יותר.
מי שנותן לאחרים ומשקיע בכך את כוחותיו, כל חייו נראים אחרת. הוא מרגיש שזקוקים לו. הוא דואג לעצמו כדי שיוכל לעזור לאחרים.
אנו, אימהות למשפחות, עוסקות כל הזמן באופן פעיל בעזרה לסובבים אותנו: לבעלינו ולילדינו. אבל גם מי שבודדה, אישה שכל ילדיה גדלו ופרחו מהקן, יכולה להיות נחוצה מאוד ולמצוא את מי שזקוקים לעזרתה.
המשך יבוא
הכינה גב׳ זיסי סקרז׳ינסקאיה