ענת ברוסילובסקי
הגיע חודש חשוון, וליתר דיוק — ״מרחשוון״.
חודש הימים האפורים הראשונים, הגשמים הראשונים ותחילתה של תוגה קיומית. התחילית ״מר״, שבחיי היומיום מרבים להשמיט, רומזת לכל אלה. הרי בלשון הקודש פירושה של המילה ״מר״ הוא מרירות.
ובארמית ״מר״ פירושו ״אדון״. ״מר״ פירושו גם ״טיפה״.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני מחכה לגשם. מחכה לטיפות של ברכה מן השמיים. כשהטיפות מתאחדות, הן נעשות שלם אחד. מולקולה אחת. תארו לעצמכם: אפילו הים הוא מולקולה ענקית אחת.
כך גם אנחנו. כשאנחנו מאחלים זה לזה הצלחה, אנחנו נעשים מולקולה אחת. מולקולה של טוב.
אמרו לי, האם אי פעם חשבתם מדוע לתקווה יש טעם מר?
מדוע היא מתעוררת כשהכול אפור ומעורפל?
בפרק שירה יש תשובה לשאלה הזאת. נאמר שם: ״היונה אומרת: ריבונו של עולם, יהא מזוני מר כזית, ובלבד שיהיה מידך, ואין לי צורך אפילו בדבש מתוק מיד בשר ודם״.
במרחשוון, במבוי הסתום האפור, תחת טיפות המרירות, נזכרים באדון ומבקשים דבר אחד: ״ריבונו של עולם, פשוט היה לצידי ותן לי לראות את ידך. כי כל תקוותי רק בך!״
וזה מה שאני מאחלת לכולכם.
חודש מואר ומתוק, מלא תקווה!אוהבת אתכם, שלכם, אני.