חתן וכלה
4. ידוע שבזמן בית המקדש היו חכמים שעסקו בקישוט חופת הנישואין (החופה), וכן בקישוט החתן עצמו, ואחרים צלצלו לפניו בפעמונים. אך לאחר חורבן בית המקדש אסרו חכמים את המנהגים האלה. כמו כן אסרו לחבוש לכלה כתר זהב או כסף במשך שבעת ימי המשתה (באשר לכתר מבד המעוטר בזהב או בכסף, נחלקו דעות החכמים). הסיבה לתקנות האלה היא האבל והצער על חורבן בית המקדש ועל גלות העם היהודי.
5. מצווה גדולה לרקוד, לנגן בכלי נגינה ולשמוח בחתונה, כדי לשמח במיוחד את החתן והכלה. נוסף על כך, נהוג לומר לחתן דברים נעימים על בחירת ליבו ולשבח אותה, גם אם אינה נראית יפה ואינה נודעת במידות טובות או במעלות אחרות.
התלמוד מספר שרבי יהודה בר אילעאי היה רוקד לפני הכלה עם ענף הדס, ובתוך כך שר "כלה נאה וחסודה" (כלה נעימת מראה ויראת שמיים). ורב שמואל בר רב יצחק היה רוקד לפני הכלה עם שלושה ענפי הדס וזורק אותם כלפי מעלה, כלהטוטן.
המסורות האלה לא נותרו רק בעבר הרחוק. מספרים שהצדיק המפורסם רבי יצחק בלאזר תמיד נענה להזמנות לחתונה, וכשמצא רגע מתאים, עלה על השולחן, רקד לפני החתן והכלה ושר שירים. הוא הפיח חיים בכל הסובבים, והאווירה התמלאה בשמחה ובעליצות. אפילו בחתונתו של חברו הקרוב רבי נפתלי אמסטרדם, כשזה נישא בשנית בגיל למעלה משבעים, הוא המשיך לנהוג כך. שאלו אותו מדוע הוא מייחס לכך חשיבות כה רבה – הרי לפניו זוג מבוגר? הרב בלאזר השיב: "האם יש הבדל בין זוג צעיר לזוג מבוגר כשמדובר במצווה לשמח חתן וכלה?"