ענת ברוסילובסקי
בתקופה האחרונה אני נזכרת בכל ערב ביום שחלף. תמונות האירועים מתחלפות בזו אחר זו - משעות הבוקר המוקדמות ביותר ועד שעות הערב המאוחרות ביותר - וכולן יחד מצטרפות לפאזל מדהים אחד, שאני לוקחת איתי לארץ החלומות.
אתמול בערב שכבתי בחדר הילדים החשוך, והנחירות הקלות והקצובות של בני הקטן, ששכב לצידי, מילאו את ליבי ברוך.
פתאום שמעתי מנגינה שקטה ומוכרת. אחת מבנותיי שרה שיר, שרק לפני כמה ימים למדה בשיעור פיתוח קול. זה היה שיר ישן של עוזי חיטמן על הקדוש ברוך הוא ועל השלום, שלבואו אנחנו עדיין מצפים. השיר הזה החזיר אותי בבת אחת עשרים שנה לאחור, לימים שבהם חברתי הטובה ביותר, קיילה, שרה אותו באותו שקט וממש לידי. פתאום הרגשתי איך הרוך ממלא עוד יותר את ליבי ואת כולי, ואחר כך הוא גלש החוצה ומילא את כל חדר הילדים, את הרחוב כולו ואת העולם כולו.
בשבת הזאת אנחנו מתחילים לקרוא ספר חדש בתורה - שמות.
ללא ספק, זהו הספר הדרמטי ביותר בתורה. היהודים יצטרכו לעבור בו דברים רבים, לסבול, להיפגע בגופם, וחלקם אף למות. אבל הספר מתחיל בשמות. הקדוש ברוך הוא מונה את שמות צאצאיו של יעקב - סופר אותם כשם שסופרים מטבעות זהב או יהלומים - ובמניין הזה מתגלות אהבתו ועדינותו. דווקא האהבה הזאת היא ראשית הכול והערובה לכך שבסוף הספר מצפה לנו סוף טוב.
אנחנו בחודש טבת. דווקא בחודש הזה נכנסה אסתר אל אחשוורוש. חכמינו מסבירים שהסיבה היא שבטבת - בשיא החורף - קר, ו"גופם של בני אדם מתחמם זה מזה". ודאי תסכימו שהרבה יותר נעים להתחבק עם מכרים ברחוב באמצע טבת מאשר, למשל, באמצע אב.
נדמה לי שעכשיו זה הזמן להיזכר בשמותיהם של חברינו וקרובינו, להיזכר במי שכבר מזמן לא חיבקנו - במציאות או ברשת - ולהשלים את החסר.
הרי אם שולחים קור, סימן שמישהו זקוק לו.
נוסף על כך, היום - 20 בטבת - יום השנה לפטירתו של החכם היהודי הגדול - רבי משה בן מימון - הרמב״ם.
בשבילי אישית, גם הרמב״ם הוא אהבה. אהבה לקדוש ברוך הוא ואהבה ליהודים. הרי "ממשה עד משה לא קם כמשה". והרמב״ם הוא גם ילד קטן שלא הפך מריר וליבו לא התקשה, והעביר לכולנו מסר חשוב: אהבו את ילדיכם (ואת עצמכם) כפי שהם. יהודים, אל תחסכו באהבה, בליטופים ובעלי תה.
ולסיום אני רוצה לאחל לכן שבת טובה, שינה עמוקה, עוגיות טעימות, תה חם והמון המון חום ואהבה. ושהכול יסתיים אך ורק בסוף טוב.