הרב יעקב גלינסקי
«הם הביטו וראו: שיירת ישמעאלים באה מגלעד. גמליהם היו עמוסים בבשמים, בצרי ובלבונה» (בראשית, 37:25).
«מדוע התורה מזכירה במה היו עמוסים? כדי להראות את שכרם של הצדיקים. הרי בדרך כלל הערבים היו מובילים נפט ועטרן [שמן בעל ריח רע מאוד], שריחם רע, ואילו ליוסף נזדמנה שיירה עם בשמים, כדי שהריח הרע לא יפגע בו» (רש״י).
יוסף היה הבן הצעיר, אפשר לומר – נסיך. במצוות אביו הוא הולך לבקר את אחיו – ופתאום העולם ממש קורס. הם רוצים להרוג אותו, משליכים אותו לבור מלא נחשים ועקרבים, הוא בוכה ומתחנן שירחמו עליו, והם מתעלמים… אחר כך הם מסירים מעליו את כתונתו המיוחדת, מוכרים אותו לעבדות ומשביעים אותו שלא ישוב לבית אביו ולא יודיע שהוא חי. למעשה נגזרו עליו עבדות לכל החיים וגלות לכל החיים…
מה זה משנה לו במה עמוסה השיירה? איך אפשר להבין זאת?
נסביר, כרגיל, באמצעות סיפור. חותני הצדיק, הרב חיים בנימין ברוד, היה חסיד ברסלב. הוא קיים בדוגמה אישית את דברי רבו, רבי נחמן: «מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד ולהשתדל בכל הכוח להרחיק מעצמו עצבות ודכדוך». מאחר שלא הסכים לעבוד בשבת, לא יכול היה למצוא עבודה ברוסיה הסובייטית. לא הייתה עבודה – המשפחה רעבה. ובכל זאת הוא היה בשמחה. אבל היה צורך בפרנסה. הוא החליט לעבור עם משפחתו למוסקבה. אולי שם, בעיר הגדולה, יוכל למצוא עבודה כלשהי שתאפשר לו לשמור שבת. כשהגיע למוסקבה, החל לעבור במקומות שונים ולשאול אנשים היכן אפשר למצוא עבודה. שאלותיו עוררו את חשדם של אנשי הצ׳קה, והוא נעצר. שלחו אותו למקום המפחיד ביותר באותם ימים – ללוביאנקה. זה קרה ביום שישי בבוקר. בשבת זימנו אותו לחקירה, והחוקר הבין די מהר שעומד לפניו יהודי עני, מהגר, שרק חיפש עבודה. אין לו שום קשר למרגלים. החוקר התנצל ואמר שהוא משחרר אותו, רק שיחתום על פרוטוקול החקירה.
הרב חיים השיב שבשבת הוא אינו חותם. מה? גינוני דת – בכלא סובייטי? הצעקות לא עזרו, וגם לא האיומים. «תחזירו אותו לתא! – שאג החוקר שיצא מכליו, – שיישב שם עד שייכנע!»
החזירו אותו לתא, והוא… פצח בריקוד!
למה הוא רקד? כי אמר לעצמו: בוודאי הגעתי לכלא בגלל חטאיי, ולכן מוטב היה אילו לא חטאתי ולא נענשתי. אבל עכשיו אני נמצא בכלא רק בגלל שמירת שבת! אז צריך לשמוח!
גם הסוהר לא הבין: «למה אתה רוקד?»
«תבין, – הסביר הרב חיים, – הרי באתי למוסקבה כדי להתפרנס. ולשם מה אדם צריך כסף? כדי שיהיו לו לחם וקורת גג. והנה כאן יש לי גם לחם וגם מצע לשינה, בלי שום עבודה. איך לא אשמח?»
«ומתי תסכים לצאת?» – שאל הסוהר.
«בערב, אחרי שיצאו בשמיים שלושה כוכבים, אז גם אני אצא, וכבר ארקוד עם הירח…»
וכך היה: בערב בא הסוהר, נתן לו לחתום על הפרוטוקול ושחרר אותו. אז הוא השתחרר, אבל מה לעשות עכשיו? להמשיך להסתובב?
מה לעשות? להתפלל, כמובן. הוא התפלל והמשיך לחפש עבודה. אחד מעשרות האלפים שעברו אז למוסקבה. ואולי היחיד שלא היה מוכן לעבוד בשבת. לבסוף מצא עבודה באחד המפעלים, בשכר זעום – כשומר לילה. אבל מבחינתו זו הייתה מתנה: נתנו לו חדרון מחומם, ושם היה עליו לשבת בכל לילה ולשמור. למעשה לא היה צריך לעשות דבר. כך יכול היה להתפלל בנחת, לומר «תיקון חצות», ללמוד ולהתבודד עם ה׳ ככל שחפץ ליבו! ועל המשכורת הזעומה תחיה המשפחה! כמה שמח!
הוא סיפר זאת בחיות רבה כל כך, והביא את פירושו של רבי נחמן למילים: «אזמרה לאלוקיי בעודי». כשבאות צרות, צריך לשמוח ב«עוד»: בקרן שמש, בנחמה קטנה. כפי שנאמר: «בצר (בצרה) הרחבת לי» – שגם בתוך הצרה עצמה ה׳ יתברך מרחיב לנו. הרי אם אדם יתבונן בטובותיו של ה׳, יראה שגם ברגע שה׳ כביכול מביא עליו צרה, בתוך הצרה הזאת עצמה הוא מרחיב לו ומגדיל את חסדו כלפיו. כלומר, מלבד הציפייה שה׳ יתברך יציל אותנו בקרוב מכל הצרות וייטיב עימנו – בתוך הצרה עצמה הוא מרחיב לנו.
ואז, אם בתוך צרתנו, בנסיבות הקשות, אנחנו רואים טוב וחסד, אנחנו הופכים את מידת הדין למידת החסד ומביאים לכך שבאמת מתקיים «בצר הרחבת לי».
ואכן, אצל חותני הפכה הצרה ל«מרחב»: הוא שמר כל הלילה בחדרונו, למד והתפלל שם, ובבוקר הסתיימה משמרתו. הוא הלך להתפלל שחרית, ואחר כך – כל היום היה שלו. הוא הסתובב בעיר וחיפש יהודים כמוהו, שהגיעו לעיר הבירה וחיפשו מקום ללון בו. עד שהסתדרו – הוא אירח אותם בחדרונו במפעל. הם באו והביאו איתם את האוכל ואת הספרים שלהם, זה – חומש, זה – משנה, ולשלישי הייתה גם גמרא. הם למדו, אכלו ושתו. כך נפתח בית מדרש בשטח של מפעל ממשלתי במוסקבה…
זו עצה שעוזרת בכל מצב קשה, בכל צרה.
כמה רע היה ליוסף כשהבין שאחיו רוצים להרוג אותו, ואחר כך מכרו אותו לעבדות! הוא איבד את חירותו, נעקר מבית אביו, וכפי שאומרים, «נפל מגג גבוה לבור עמוק». כל העולם פשוט קרס, צרה שאין גרועה ממנה!
ואז מושיבים אותו על גמל שנושא… בשמים! הנה ניצוץ של אור בחושך. חסד של ה׳.
כשיוסף הבחין בחסד הזה והודה עליו, מידת הדין הפכה למידת החסד, והוא נמכר לפקיד בכיר, וה׳ היה עימו, ובכל מה שעשה ה׳ עזר לו להצליח. אחר כך נעשה ממונה על כל הבית, ובהמשך, כשנכנס לכלא – נעשה ממונה על האסירים, ומן הכלא הגיע אל המלך – פרעה.
כך, כשמצא טיפת טוב, הפך את כל יחסו של ה׳ אליו לטובה.
ועל כך אמרו: «כל המשתף את ה׳ בצערו, מכפילים את שכרו» (ברכות, 63א). בעברית, במקום שמו של ה׳ מופיע הביטוי «שם שמים» (שם השמיים), שחכמינו מפרשים כ«אש ומים» (אש ומים). אש היא מידת הדין. ואם אדם התבונן בה היטב ומצא בה «מים», את מידת הטוב, הוא הופך את היחס אליו לטובה, ושערי השפע נפתחים לפניו ברוחב כפול!