הרבנית אסתר אופנגנדן
אבל אולי כל אלה דברים פעוטים: פאות, חליפות, תמרוקים. טריקים נשיים פשוטים?
שלמה המלך פותח את ספר קהלת במילים שבתרגום הפיוטי לרוסית נשמעות בדרך כלל כ״הבל הבלים״. למעשה, המילה ״הבל״ בעברית פירושה משהו כמו אדים. למשל, ערפל הבוקר מעל העשב, או האדים המופיעים על מכסה הסיר כשהמים רותחים. במשפט המפורסם הזה המילה ״הבל״ מופיעה שבע פעמים. כלומר, אם מניחים סיר על האש, עליו סיר שני, שכבר מתחמם מן האדים ולא מן האש, עליו סיר נוסף, וכך שבע פעמים, הרי שהאדים שיעלו מן הסיר השביעי הם העולם שלנו, על כל הנאותיו וחוויותיו.
אני מביטה סביבי ואינני מבינה את שלמה המלך. העולם שאני רואה — מורכב, יפה ומופלא!
שמיים, ים, הרים, מדבריות... אני הולכת ברחובות ירושלים. גם עכשיו, בהיעדר בית המקדש — היא יפה כל כך! חכמינו אומרים: ״עשרה ערוצים של יופי ירדו לעולם. תשעה נטלה ירושלים״. ומה ראה שלמה המלך? ה' ברא למעננו עולם נפלא כל כך — איך אפשר לקרוא לו ״אדים של אדים״?!
אומר שלמה המלך:
— אם את מתבוננת בעולם, בחייך, ורואה בחומר את העיקר, הרי שאת משתמשת רק באדים של אדים. וכל החיים יהיו בלבול, שטויות, חוסר סיפוק. שהרי מי שיש לו 100 רוצה 200! אבל אם את רואה את מהות הדברים, את מסוגלת להעריך את טעמו, את צבעו ואת חשיבותו של כל אחד מהם.
פירוש הדבר הוא שאנחנו יכולות להבין לשם מה נתן ה' לאישה יופי, קסם נשי, יכולת ורצון למצוא חן.
ואם סולם הערכים של האישה נכון, אם יחסיה עם בעלה חשובים לה יותר מן הרושם שהיא עושה על אנשים אחרים, היא תדע כיצד ומתי להשתמש ב״כוח הנשי״.
קורה שאישה עסוקה כל כך בעבודה, בילדים ובמחויבויות ציבוריות, עד שאין לה די זמן לשוחח עם בעלה. ובהדרגה צומחת ביניהם מחיצה קטנה, שהופכת בהמשך לחומה. והנה הילדים גדלים ועוזבים את הבית, בונים את חייהם ואת משפחותיהם, מגיע גיל הפרישה — ושני האנשים החיים זה לצד זה נשארים לבדם... הם עלולים להיות זרים זה לזה.
הרבנית שבדרון סיפרה שבצעירותה היא וחברותיה, שעסקו כל היום בעבודות הבית והיו עם הילדים הקטנים, היו מחכות בקוצר רוח לבואו של הבעל.
וברגע שהבעל נכנס בדלת — האישה נעלמה. הבעל אכל ארוחת ערב, ואשתו רצה ל״מועדון הנשים״ כדי לשבת בנחת עם חברותיה, לשתף אותן בבדיחות של הילדים, במתכונים וברעיונות לניהול הבית. אלה היו רגעים נעימים מאוד!
אבל יום אחד ניסתה הרבנית שבדרון להיזכר מתי בילתה לאחרונה עם בעלה, ולא הצליחה... ובאותו ערב היא נשארה בבית.
כשחזר הביתה, התיישב הרב שבדרון לאכול ארוחת ערב. כהרגלו, הוא הקיף את עצמו בספרים. הרבנית ישבה מולו והביטה בו אוכל. כעבור זמן מה שאלה:
- טעים לך?
- כן, כן, תודה!
- ומה אכלת?
בעלה המסכן ניסה בחיפזון לבדוק בצלחת מה אכל, כדי שיוכל להשיב — אבל בצלחת כבר לא נשאר דבר...
- תודה רבה על ארוחת הערב. רק תסבירי לי מה קרה. רבת עם מישהי? למה לא הלכת לחברות?
- לא רבתי עם אף אחת, אני פשוט רוצה להיות קצת איתך.
- בזמן ארוחת הערב? ומה נעשה?
- נדבר...
- כמובן. רק קודם קחי דף וכתבי מודעה: ״השיעור של הרב שבדרון ביום שלישי בערב מבוטל״. הרי את השיעור הזה אני מכין בזמן ארוחת הערב.
— לא צריך לבטל את השיעור! אפשר ללמוד יחד? אולי אני יכולה לרשום בשבילך משהו?.. אבל אנחנו חייבים להיות יחד!
- אני, — הייתה הרבנית מסיימת את הסיפור המלמד הזה, — הספקתי לקפוץ לקרון האחרון, אבל רבות מחברותיי החמיצו את הרכבת...
מועיל מאוד לבדוק את עצמנו מפעם לפעם:
- האם אני חיה בהתאם למה שחשוב בעיניי?
- כמה זמן ביום, בשבוע ובחודש אני מקדישה לבעלי, וכמה לילדים?
- האם אני זוכרת לצאת לטייל עם בעלי, והאם אני זוכרת שלפעמים זה חשוב יותר מלקחת את הילדים לגן השעשועים?
- האם אני מקפידה שהעבודה לא תשתלט על כל כולי ושתשאיר מקום למשפחה?
כל אדם יכול להמשיך את הרשימה הזאת, להפוך אותה לכלי מועיל בעבודה על עצמו, ואז, בעזרת ה', לא נחמיץ את הרכבת החשובה ביותר של חיינו.
המשך יבוא