הרבנית חוה קופרמן
ספרו של נביא זה נקרא בתפילת מנחה ביום הכיפורים. הרעיון המרכזי שלו: הקב״ה חפץ בתיקונו של כל אדם, אפילו מי שתעה יותר מכולם, ומקבל את תיקונו.
יונה הוא תלמידו של אליהו הנביא. הוא מוזכר בספר מלכים.
אנו יודעים גם את שם אביו — אמיתי, שכן ידוע על הנביא שהוא יונה בן אמיתי. על פי הדעה המקובלת, הדבר מעיד שגם אביו של יונה היה נביא. אחרת, שמו לא היה זוכה להיזכר. (אזכור כזה מצביע על קשר בין האב לבן, על כך שיש להם משהו משותף).
יש בידינו מסורת שאביו של יונה היה משבט זבולון, ואמו משבט אשר. זו הייתה אותה אישה, האלמנה מצרפת, שבנה מת ברעב אך הושב לחיים בידי אליהו הנביא.
מה עוד ידוע לנו על הנביא? באותה תקופה הייתה ישראל מחולקת לשתי ממלכות.
בצפון — ישראל, שבירתה העיר שומרון, ובה פורחת עבודת האלילים במלוא עוזה, ובדרום — יהודה, שבירתה ירושלים, ובה ניצב בית המקדש. לתושבי הצפון הגבול הדרומי סגור: השלטון בשומרון אוסר עליהם לחצות אותו ולעבור בשטח הממלכה הדרומית בדרכם לבית המקדש. הפרת האיסור נענשת בחומרה.
אולם יונה, שנולד בצפון וחי בו, מתעלם דרך קבע מן האיסורים, ולפי המסורת בא לירושלים עם אשתו בכל החגים. בזכות העובדה שהוא מקיים בשמחה גדולה את מצוות העלייה לבית המקדש, ה׳ מעניק לו את מתת הנבואה. ומכיוון שאביו של יונה הוא משבט זבולון (הנודע ביורדי הים ובדיפלומטים שלו), ה׳ מכין ליונה שליחות מיוחדת: עליו ללכת לנינוה ולמסור לתושביה נבואה שתעורר אותם להתחרט על חטאיהם ולתקן את דרכיהם.
יונה נסער. ראשית, הוא יודע שתושבי נינוה אינם יהודים, ולכן נבואות אינן נשמעות באוזניהם לעיתים קרובות. מכאן שהנבואה שלו תעשה עליהם רושם עז ביותר, ומכיוון שאינם רגילים לכך, הם יקבלו אותה במלואה ויתקנו את דרכיהם. באותו הזמן היהודים, שנשלחו אליהם אלפי נביאים, נשארים אטומים לדבריהם, אינם מגיבים לאזהרות ואינם רוצים לשנות דבר. על רקע הלא־יהודים שתיקנו את דרכיהם, היהודים ייראו גרועים עוד יותר. גרועים מכפי שהם באמת! חרון אפו של ה׳ על היהודים שאינם שומעים בקולו לא יאחר לבוא. הלא־יהודים שתיקנו את דרכיהם, תושבי נינוה, יהיו כלי ביד הקב״ה.
ומהי הסיבה השנייה? יונה חושב, ככל הנראה, כך: נינוה היא בירת אשור, שגירשה את 10 השבטים היושבים בצפון ישראל. אם תושבי נינוה יתקנו את דרכיהם, ליהודי הצפון לא יישאר אלא לצפות לאסון גדול: הם יספגו עונש קשה ביותר, והאשורים יהיו כלי הענישה. אבל מה אם, נניח, יונה לא ימסור לאשורים את הנבואה? הם לא יתקנו את דרכיהם ולא יוכלו להיות ביד ה׳ מקל המכה ביהודים.
ויונה מוכן להקריב את חייו, ובלבד שלא יהיה מעורב בדבר שיגרום בהכרח סבל לעם היהודי.
יונה מחליט לברוח. (מן הקב״ה אי אפשר לברוח, אבל מן הנבואה אפשר).
נסביר. על אחד ממאפייני הנבואה יודע יונה את הדבר הבא: מחוץ לארץ ישראל אי אפשר לקבל אותה. שכן הקב״ה ברא את העולם ונתן לכל אזור מנטליות משלו. (יש אנשי צפון, דרום, מערב ומזרח, בעלי אופי ומזג שונים… כך נבדל גם כל מקום בעולם הזה). ייחודה של ארץ ישראל הוא שרק כאן מקבלים נבואה (ראו «הכוזרי»).
עד כה קיבל יונה רק את חלקה הראשון של הנבואה: «לך ודבר עם תושבי נינוה», אך עדיין לא ידוע מה בדיוק עליו לומר להם. עליו לברוח מארץ ישראל בזמן, ואז לא יהיה אפשר לקבל את הנבואה המלאה. זה מה שיונה רוצה יותר מכול.
בעולם העתיק האפשרות היחידה להימלט למקום מרוחק באמת הייתה להפליג באונייה.
יונה רץ אל הנמל, משלם את דמי החכירה של האונייה כולה על צוותה, וכל מטרתו אחת: שייקחו אותו משם מהר ככל האפשר.
(מכאן המסקנה: יונה היה עשיר מאוד; חכירת אונייה ותשלום שכרם של המלחים ושל רב־החובל עלו כסף רב. מסקנה נוספת: כל נביא היה צריך להיות עשיר כדי לעמוד איתן על רגליו).
אפשר להבחין בקשר מסוים בין אליהו הנביא ליונה הנביא. מקובל לומר שאליהו סנגר על «האב», כלומר על הקב״ה. ואילו יונה — על «הבן», כלומר על העם היהודי שסטה מן הדרך הנכונה.
המשך יבוא