הרבנית לאה גנס
חשוב מאוד לדעת מהו באמת יחסה של היהדות ליופייה של האישה.
יופי הוא דבר חיובי!
הקדוש ברוך הוא ברא את היופי, כפי שנכתב: ״אין אישה אלא ליופי״ — בשביל בעלה, ובין השאר כדי להציל אותו מן החטא. כשאנחנו אומרים שאישה צריכה להיות יפה בשביל בעלה, בביתה — יש מי שמתקשות לקבל זאת. אם בבית לא אכפת לה איך היא נראית, אבל לפני שהיא יוצאת לרחוב היא מתקשטת — בבגדים, באיפור, בפאה — זו בעיה.
בזמנו, כשהייתה סערה סביב הפאות וכולן עברו למטפחות, אמרה לי השכנה שלי: ״ברחוב אלך עם מטפחת, אבל בבית, בשביל בעלי, אלך עם פאה. לבעלי מגיעה אישה יפה״. אל תשאלו אותי מה יפה יותר — פאה או מטפחת — כך חשבה השכנה שלי. אני לא אומרת שכולן צריכות לנהוג בדיוק כך, אבל זו דוגמה לגישה נכונה.
זוג הגיע לרב ספרדי עם שאלה: האישה אוהבת ללבוש שחור, משום שלדעתה זה הצבע שהכי מתאים לה. הבעל, לעומת זאת, חושב שהלבוש השחור שלה יוצר אווירה קודרת, ״כמו 9 באב״, ולא נעים לו שהיא תמיד בשחור. ״איך הוא יכול להכריח אותי ללבוש משהו שאני לא אוהבת?!״ הרב הכריע כך: כשהאישה יוצאת מהבית היא יכולה ללבוש שחור כמה שתרצה, אבל בבית, בנוכחות בעלה, עליה ללבוש בגדים צבעוניים — מה שהבעל אוהב. ההחלטה הזאת מצאה חן בעיני שניהם.
היופי כמתנה
כתוב: ״חן אישה — לבעלה״, ״יופייה של האישה — לבעלה״. יש לכך שני הסברים:
1. חן — מן המילה חינם, ללא תמורה, במתנה. לאישה ניתן, כלומר מוענק במתנה, יופי כדי שתמצא חן בעיני בעלה. כל עוד היא אינה עושה משהו שלא ימצא חן בעיניו, למשל מכעיסה אותו — במצב רגיל ניתנת לאישה מתנה: יופי בעיני בעלה. לגמרי בחינם.
2. נוסף על כך, חן מופיע גם בביטוי חן בעיניו, כלומר ״נאה בעיניו״. האישה עושה את מה שיפה בעיני הבעל שלה דווקא. למשל, יש בעלים שמעדיפים שאשתם לא תתאפר. במקרה כזה היא יכולה ללכת למשרד מאופרת (מובן שלא באיפור בולט), ואילו בבית היא נראית כפי שבעלה אוהב — טבעית. הדבר נוגע גם לבגדים — בנוכחות בעלה לא כדאי לאישה ללבוש דברים שהוא לא אוהב.
גם הילדים צריכים לראות אמא שדואגת לעצמה, יפה ומטופחת.
היופי נובע מן הנשמה. ידוע שאמותינו היו יפות. על שרה כתוב שלשמה השני, יסכה, היו שתי משמעויות, ואחת מהן היא שכולם ״הביטו״ ביופייה. התלמוד מונה אותה עם ארבע הנשים היפות ביותר בעולם. על רבקה נאמר: ״הנערה טובת מראה מאוד״ (בראשית, 24:15), ועל רחל נכתב: ״יפת תואר ויפת מראה״ (בראשית, 29:17)״.
אם התורה מדברת על יופי — סימן שמקדישים לו תשומת לב, סימן שהוא חשוב.
אבל המטרה היא להפנות את היופי אל הבית, אל הבעל.
קיצוניות מזיקה
פעם שמעתי משל כזה. למלך אחד היה משרת נאמן. יום אחד החליט המלך למסור למשרת את הכתר היפה ביותר שלו. כשמסר לו את הכתר אמר המלך: ״עליך לשמור עליו כעל בבת עינך, להסתיר אותו מכולם בכיסוי מיוחד ובתיבה. אקח אותו לחג פעם בשנה. המפתח יהיה אצלך, אבל אני אוסר לפתוח את התיבה ולהראות את הכתר שלי לאיש״. המשרת אכן שמר על הכתר במשך כל השנה. אבל כשהמלך עצמו היה צריך לקחת את הכתר, המשרת לא נתן גם לו את המפתח. הוא סירב לפתוח את התיבה אפילו בשביל המלך עצמו.
כך קורה לפעמים גם לנשים נשואות. הן שוכחות שיופיין מיועד לבעל — ואינן מגלות אותו אפילו בבית. בדיוק כמו המשרת שבמשל. זו הקיצוניות האחרת, והיא מזיקה מאוד!
הכינה גב' זיסי סקרז'ינסקיה