הרבנית לאה גנס
פעם בעלי נסע באוטובוס, שקוע במחשבותיו. לידו התיישב מישהו עם שיער ארוך ועגיל באוזן. בעלי, מבלי להתבונן, קם ממקומו – לא ראוי לשבת ליד אישה זרה! שכנו למושב (!) קם גם הוא ואמר: «חשבת שאני אישה? לא, אני גבר, אתה יכול לשבת בחזרה». וכשבעלי התיישב שוב, האיש שאל: «תגיד, למה אתה נוהג כך? הרי יופייה של אישה נברא כדי להתפעל ממנו! אז למה אתם בורחים?»
זו שאלה טובה מאוד: למה אנחנו מסתירות את היופי? למה אנחנו לא מציגות אותו כלפי חוץ? איפה מקומו של היופי? ובכלל, האם זה מושג חיובי או שלילי?
מהו היחס הנכון ליופי נשי?
כמובן, יופי הוא דבר טוב מאוד וחיובי. כל מה שברא הקדוש ברוך הוא נחוץ וטוב. השאלה היא רק כיצד, היכן ובאיזו מידה צריך לבטא את היופי – בבית ובחוץ.
במקורות שלנו אנחנו רואים שיש מקום מסוים לטיפוח עצמי. כתוב שבמשך כל ארבעים השנים במדבר ירד יחד עם המן חומר מסוים, שאותו טחנו והכינו ממנו תכשירי קוסמטיקה שונים ובשמים.
העובדה הזאת מוכרת פחות, אבל הקוסמטיקה ליוותה את הנשים בכל 40 שנות ההליכה במדבר!
כשיהודים חזרו מגלות בבל והחלו לבסס את החיים בארץ ישראל, אחת מתקנות עזרא הייתה שרוכלים יעברו בארץ וימכרו תכשירי קוסמטיקה ותכשיטים! הדבר נעשה כדי שבעל לא יזלזל באשתו. חייהם של השבים היו קשים מאוד, הנשים עבדו רבות (גם בשמש), ועורן נעשה מחוספס. אסור היה להניח שנשים יהודיות יתגנו על בעליהן – זו הייתה בעיה ברמת המדינה.
ידוע שאשתו של אבא חלקיה הייתה יוצאת בערב אל מעבר לסף הבית לקבל את פניו, לבושה יפה ומאופרת. למה? כדי שלא יסתכל על נשים אחרות.
כל הדוגמאות האלה מראות לנו שיופי הוא דבר נחוץ מאוד וחיובי. כל השאלה היא כיצד להשתמש בו.
המשך יבואהכינה גב׳ זיסי סקרז'ינסקאיה