הרב ברוך פרוכטר
רבים מאיתנו חושבים בטעות שהתפילה ובית הכנסת הם שטחם של ה«מבוגרים», ולילדים אין מה לעשות שם. ננסה לבחון את השאלה הזאת מזווית אחרת — נחשוב מה משמעות התפילה עבור ילדינו ואיזה תפקיד היא ממלאת בחייהם.
היחס לתפילה מתעצב בילדות
הדבר הראשון והחשוב ביותר שיש להבין: ילדים תופסים את העולם דרך תחושות ורגשות. לכן התפילה עבור הילד היא קודם כול חוויה, שאינה קשורה כלל להיבט המעשי של «אני חייב». היחס לתפילה והגוון הרגשי שלה (האם תהיה חג שמצפים לו בכיליון עיניים או שגרה כפויה) מתעצבים בילדות המוקדמת, כשאבא אוחז ביד בנו (או נושא אותו בזרועותיו) ומביא אותו לראשונה לבית המדרש, מקרב אותו לספר התורה כדי שינשק אותו, או מכסה אותו בטלית גדולה.
אמא היושבת עם ספר תהילים היא גם תמונה שנשארת עם הילדה (או הילד) לכל החיים, אחת מאותן תמונות שמעניקות את תחושת חמימות הבית לאורך השנים ומעבר למרחקים…
כפי שכבר הבנתם, העיקר — הדבר החשוב יותר ממאות ספרים על חינוך — הוא הדוגמה האישית של ההורים.
האופן שבו יתפסו אותנו יקבע גם את יחסם לתפילה. לכן דווקא דברים שנראים לנו חסרי חשיבות עלולים להותיר חותם עמוק ביחסו של הילד לתפילה, ולא יהיה קל לתקן את היחס הזה בגיל מבוגר יותר. למשל, בזמן התפילה אבא מוציא מכיסו טלפון נייד ומקשיב בתשומת לב לבן שיחו — והילד לומד מכך מיד שהתפילה משנית לעומת העיסוקים האחרים.
לשאלת הבת מדוע אמא אינה הולכת לבית הכנסת נשמעת התשובה: «איזה בית כנסת, כשיש לי כל כך הרבה כביסה!». משמע, הכביסה חשובה הרבה יותר!
איננו חולקים כלל על העובדה שלרוב הנשים אין די זמן ל־3 תפילות ביום במניין, וזאת עוד בלי להזכיר שאין עליהן חובה כזאת.
עם זאת, עצם הנימה שבה אמא מדברת על תפילה, על קריאת התורה ועל בית הכנסת צריכה להיות מכבדת.
הדבר נכון גם לגבי מידת ההקפדה של אבא על תפילה במניין: האם הוא קם מוקדם בכל בוקר כדי להתכונן לשיחה עם הבורא, או מתעלם מהשעון המעורר וממלמל במהירות משהו מתוך הסידור ברגע האחרון, תוך כדי כריכת התפילין?
שוב, בחיים יש מצבים שונים: הליכה לישון בשעה מאוחרת, הרגשה לא טובה, שעון שהתקלקל — כל אלה סיבות מוצדקות שעשויות לגרום לשיבוש סדר התפילה הרגיל.
אבל הילדים ישימו לב בעיקר ליחסנו לאירוע ולא לאירוע עצמו: אם נחוש צער כן, כמעט כאילו מדובר באירוע חירום, הילד ישתתף בצערנו, ולמחרת אף יזכיר לנו שהגיע הזמן לקום (למשל). לעומת זאת, אם רשלנות כזאת בתפילה תתרחש בקביעות ותהפוך לחלק מהשגרה — גם אצל הילדים ייווצר הרושם שזה תקין (אף שלמעשה זה נורא).
ועכשיו — על הילדים עצמם.
בחייו של כל הורה מגיע הרגע שבו אנו מחליטים: «בשבת הזאת אקח את שלוימי (מוישה, רבקה) איתי לבית הכנסת». עד כמה ההחלטה הזאת נכונה ומתאימה לעיתוי?
ההחלטה היא כמובן בידי ההורים, אבל השתדלו להיות מציאותיים: גם לילד בן 9-10, שלא לדבר על בני שלוש, קשה להחזיק מעמד במשך כמה שעות של תפילה בלי הפסקה.
החליטו איזה חלק בתפילה הוא בעיניכם החשוב ביותר לילדכם, ומקדו את מאמציכם בכך שהילד אכן יספוג את קדושת התפילה בחלק הזה, כדי שיהיה זה עבורו מקור שמחה ובשום אופן לא עונש.
נחזור שוב: הציבו לעצמכם מטרות מציאותיות!
התחילו במעט — הוצאת ספר התורה, ענייה לקדושה, ענייה לקדיש — כל אלה יכולים להיות הלבנה הראשונה בבניין איתן של אהבת התפילה. אם הצלחתם והילד רוצה להישאר עוד — מצוין, אל תפריעו לו! ברגע שיימאס לו — תמיד אפשר לצאת לשחק בחצר בית הכנסת או להעסיק את עצמו בשקית ממתקים.
ואגב עידוד: זהו מרכיב חשוב שעוזר לנו לעצב אצל הילד יחס חיובי לתפילה.
ברוך ה׳, חנויות המזון מציעות מגוון רחב של ממתקים כשרים, צ׳יפס ועוד, ובמחלקת הספרים אפשר לרכוש אלבומי מדבקות וקומיקס — איש אינו יודע טוב יותר מההורים מה יכול לשמח את ילדם!
היזכרו במה שכתבנו על «מבצעים» — אפשר לצבור נקודות על התנהגות טובה בבית הכנסת, לציין כל פעם שהילד התאמץ בתפילה, ולתגמל אותו במשהו בעל ערך רב יותר.
מבחינה חינוכית, «מבצעים», משימות לאורך זמן, יעילים במיוחד, משום שפעולה חיובית החוזרת פעמים רבות מתקבעת כמיומנות מועילה לכל החיים, וההרגלים שנוצרים בילדות עוזרים להישאר תמיד אדם בעל משמעת עצמית.
אם כן, הצגנו שני עקרונות בסיסיים המכוונים אותנו בהוראת התפילה לילד: ראשית, להתחשב בטבעו של הילד ובגילו, ושנית, להראות דוגמה אישית.
הביאו בחשבון שלילדים בכלל יש מעט מאוד סבלנות, ולכן כדאי בכל זאת להתחיל בחלקים בעלי משמעות סמלית רבה יותר — קריאת התורה, קדושה, קריאת שמע — ובהדרגה להוסיף חלקים אחרים. לא כדאי להכריח את הילד להתפלל ולשבת בבית הכנסת עם סידור במשך כמה שעות ברציפות — במקום אהבה, הדבר עלול לעורר רק דחייה.
החינוך לתפילה הוא בדיוק המקרה שבו אסור בשום אופן להשמיע משפטים כגון «בגיל 8 ילד צריך להתפלל שחרית» ו«כל החברים שלך לכיתה כבר מתפללים בעצמם מתוך הסידור».
אין זה סוד שרבים מאיתנו התקרבו לדת בגיל מאוחר יותר, ורחוקים היינו מלהתחיל מיד לקיים בבת אחת את כל 613 המצוות, להתפלל בהתלהבות רבה וכן הלאה. כל אדם הוא ייחודי, וגם ילדכם אינו יוצא מן הכלל!
גם אסור ליפול לקיצוניות השנייה ולהניח לתחום חשוב כל כך, כמו תפילתו של ילדכם, להתנהל מעצמו.
הורים שאינם מגלים כל עניין בתהליך הזה, מתוך העיקרון «לכל דבר יש זמן משלו», למעשה רק מזיקים, כשהם חושבים שהם חסים על הילד ומעניקים לו חופש בחירה. זכרו שאם הישגיו של ילדכם בתפילה אינם מעניינים אתכם — גם הוא עצמו לא יגלה כל עניין בתפילה.
אם הניסיון הראשון להרגיל אותו להתפלל בקביעות לא הצליח — אין בכך אסון. ייתכן שהוא אכן עדיין אינו בוגר דיו, אבל אחרי הניסיון הראשון צריכים לבוא גם השני, השלישי והעשירי, ובעזרת ה׳ הילד יתחיל להתפלל מדי יום מרצונו ובהתלהבות.
המשך יבוא
הכינה א. שוואלב