האיסור לבייש ולהעליב (הלבנת פנים)
1. «כבוד הבריות» (כבוד האדם) תופס מקום מרכזי ביהדות.
למשל, תקנות חכמים מסוימות אינן חלות כשמדובר בהיגיינה ובצרכים הבסיסיים ביותר של האדם, וכן במצב שבו קיום התקנה עלול להוביל לביזיון או לעורר תחושת בושה.
דוגמאות:
א) מותר בשבת לחזור הביתה בטלית שחוטי הציצית שלה נקרעו, אם הולכים דרך ״כרמלית״ (חכמים לא חייבו לפשוט אותה בנוכחות אנשים).
(כרמלית היא, למשל, ים ובקעה, וכן מקומות הסמוכים לרשות הרבים שאין עוברים בהם אנשים רבים. מעמדה של רשות זו שונה הן מרשות היחיד והן מרשות הרבים, וחכמים אסרו הן להוציא דבר מהכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, והן להכניס דבר לכרמלית מרשות הרבים או מרשות היחיד. כמו כן אסרו לטלטל כל חפץ בתוך הכרמלית למרחק של 4 אמות – כמו ברשות הרבים).
ב) אם בשבת גילה אדם שהוא לבוש בבגד ״כלאיים״, כלומר מפשתן וצמר יחד, דבר האסור מן התורה, מותר לו לחזור הביתה בלי לפשוט אותו. (אולם היתר זה חל רק כשמדובר בכלאיים מדרבנן – על פי הגדרת חכמים)
ג) בשבת אין אוסרים לטלטל אבנים חלקות (בימי קדם השתמשו באבנים חלקות ועגולות במקום בנייר טואלט).
מה הניע את הרב הגדול רבי ישראל סלנטר להקים ארגון שלם שמטרתו הייתה להנהיג במוסדות הלימוד שיעורים מיוחדים במוסר[1]?
היה היה יהודי פשוט. הוא היה סנדלר, אך המזל האיר לו פנים, והוא התעשר במהירות רבה. כשחיתן את בנו, בחר לערוך את הטקס במקום היוקרתי ביותר במרכז העיר, שנועד לשכבות הגבוהות של החברה. ה״אצולה״ המקומית לא הייתה מרוצה כלל מהתנהגות זו. אחד העשירים החליט להזכיר לסנדלר לשעבר מהו מקומו האמיתי. הוא ניגש אליו בשעת החופה[2] ובידו מגף קרוע, ושאל: ״כמה עולה לתקן את זה?״ כשראה רבי ישראל גילוי נורא כל כך של מידות רעות, החליט לעסוק ברצינות בהפצת המוסר.
**** בירושלים היה נהוג שאחד הרבנים מוסר שיעור בשבת לפני שקיעת החמה. לפעמים התארך השיעור והסתיים רק אחרי השקיעה, ולכן השתדלו כולם להתפלל את תפילת אחר הצוהריים, מנחה, מוקדם ככל האפשר. פעם אחת הגיע לשיעור רבי ברל קרויזר. הוא עדיין לא הספיק להתפלל מנחה. כשראה שמתחיל להחשיך והשיעור אינו מסתיים, החליט לצאת. אולם הוא לא רצה להפריע למוסר השיעור ולהפגין חוסר כבוד כלפיו, ולכן החליט להתקדם לאט ובלי לעורר תשומת לב. למחרת פנה אל החזון איש בשאלה: כיצד היה עליו לנהוג במצב כזה?
בלי להסס השיב החזון איש: ״אינני מבין מה השאלה! להפגין חוסר כבוד כלפי תלמיד חכם ולפגוע בו זו עבירה חמורה מאוד. ודאי שהיה אסור לצאת״.
[1] תורת המידות והאתיקה היהודית.
[2] חופה – סככה לטקס הנישואין. מילה זו מציינת גם את טקס הנישואין עצמו.