הרב שמחה כהן
מצב מעניין עשוי להיווצר כשהבעל מבצע בבית שיפור כלשהו שנועד להקל על חייה של אשתו.
אם נשאל אותו מדוע עשה זאת, הוא יענה: ״אני רוצה שיהיה טוב לאשתי״.
אבל כשהאישה מבחינה שבעלה מקדיש את זמנו כדי להקל על חייה, היא מרגישה שהקשר הרגשי והקרבה אליו מתחזקים, וכתוצאה מכך מתחזק אצלה הצורך לשתף אותו בקשייה או בבעיות שמטרידות אותה — הן כדי להדגיש את תחושת הקרבה שהיא חשה כלפיו, והן כדי להדגיש את תרומתה לקשר ביניהם: אף שקשה לי, אני ממשיכה לתפקד.
אולם בעיניו תלונותיה מעידות, לכאורה, שלמרות עזרתו עדיין לא טוב לה.
כאן אנו רואים סתירה ברורה בין צורכי הבעל לצורכי האישה:
הבעל עוזר לה כדי לשמוע שהיא מרוצה מהכול ושטוב לה, ואילו האישה, למראה מעשיו הטובים ומתוך תחושת הקרבה והקשר שהתעוררה בעקבותיהם, מתחילה לספר במה בדיוק לא טוב לה! כתוצאה מכך הבעל אומר לעצמו: ״מה שלא אעשה למענה, היא בכל זאת תמיד לא מרוצה!״ ברור שבגלל תלונותיה היא מאבדת תמריץ חשוב שהיה מעודד את בעלה להמשיך לעזור לה.
ואילו אם האישה תאמר לבעלה לאחר שעזר לה עד כמה היא שמחה ומאושרת, הדבר ידרבן אותו לעזור לה יותר ויותר.