הרבנית לאה גנס
לפעמים צרה פוקדת אותנו או את מכרינו, ואנו מתפללות ומתפללות – אבל אין מענה. כאילו לא «השגנו בתפילה» סוף טוב. למעשה, אין תפילות שנותרות ללא מענה, אנחנו פשוט איננו רואות זאת מיד.
מקרה נוסף שבו איננו מקבלות מענה הוא מצב שבו איננו מתפללות על הדבר הנכון.
אנו מחליטות שאנחנו יודעות טוב יותר מה הכי מתאים לנו – ומבקשות זאת. אבל התוכניות שלנו לא תמיד יתבררו כדבר שאנו זקוקות לו; אנו עלולות להכניס את עצמנו למלכודת, הרי אין לנו אפשרות לחזות מה יבוא בעקבות הבחירה שלנו.
לכן נכון ביותר להתפלל בערך כך: «ריבונו של עולם, ידוע לך שאני שואפת למטרות טובות. אתה יודע מה טוב לי (מי מתאים לי – במקרה של שידוך) ומתי הדבר צריך לקרות. בבקשה, עשה שהכול יסתדר בדרך הטובה ביותר עבורי». כך, מתוך הסתמכות על ההשגחה העליונה, אנו יכולות להתפלל בלי לחשוש שבקשתנו תידחה.
אחד מחכמינו שואל: מדוע אישה צריכה ללדת?
כלומר, מדוע היא צריכה לעבור כאב וסבל והמתנה מתוחה אל הלא נודע? כשמייסד ישיבת פוניבז' בארץ ישראל, הרב יוסף שלמה כהנמן, היה בראשית דרכו של מפעלו הגדול, הוא סיפר על הרב חיים מוולוז'ין, כיצד היה «לש את החימר לא במים, אלא בדמעות». כלומר, את הלבנים הראשונות ששימשו אבני יסוד לבניין הוא «לש בדמעות» – הוא בכה על עתיד הישיבה. כך נבנתה ישיבת וולוז'ין, שכונתה «אם הישיבות». וכך צריכה להיבנות כל ישיבה, כדי שיהיה לה כוח להתקיים.
תינוק יהודי הוא אבן יסוד של העם.
אילו הכול היה עובר חלק, לא היו מושקעות דמעות ביצירתו. ילד אינו נולד בלי דמעות אימו, וראוי שבאותו רגע תכוון האם את כל כוחה של נפשה הנסערת לתפילה על התינוק הזה, שיזכה ליראת שמיים. כל ילד הוא עולם שלם, ואנו מקבלות את פניו בתפילה של דמעות כדי לתת לו כוחות.
במסכת סנהדרין (44 ע״ב) כתוב: «לעולם יקדים אדם תפילה לצרה».
אפשר לומר זאת על כל מחלה ועל כל צרה – מוטב להתפלל מראש שהכול יהיה כשורה. החפץ חיים כותב שצריך להיזהר בשעת התפילה – יש להיות במנוחה וברוגע, כדי להתפלל מתוך מחשבה וריכוז. אבל איך אפשר להתפלל ברוגע כשהצרות מילאו את הלב במרירות?
ועם זאת אנו יודעות שאם בשעת רגיעה, כשהכול שקט, אנו עלולות להסיח את דעתנו בזמן התפילה ולחשוב על דברים אחרים, הרי שכאשר הלב הנשבר מדבר בתוכנו, תפילתנו חזקה הרבה יותר, ונראה שהיא «בוקעת את השמיים». ובכל זאת, מוטב שלא להמתין לאירוע שיגרום לנו להתפלל בכוונה, אלא להתפלל בריכוז גם כשהכול שקט.
קראתי שבמלחמת יום הכיפורים היו כמה טנקים בחצי האי סיני ונקלעו שם למארב.
היו הרבה יותר טנקים מצריים. החיילים הרגישו שזה הסוף. באותו רגע צעק המפקד בקשר: «מישהו יודע להתפלל?» השתררה דממה. לבושתם, איש מהחיילים לא ידע אפילו מילה של תפילה. ואז אחד מהם נזכר שכאשר היה בא לסבו, הסב היה נותן לו כוס מיץ תפוזים ואומר: «אמור את הברכה “שהכול נהיה בדברו” (“שיהיה הכול כדברו”)». הוא סיפר בקשר על זיכרונותיו. המפקד הורה לטעון פגז, הם בירכו עליו «שהכול» וירו. ולראשונה פגעו בטנק מצרי! ומאותו רגע כל פגז «מבורך» פגע בטנק אחד של האויב!
בערך כך פועלת התפילה בשעה קשה, כשהיא באה מן הלב.
נשים שיש להן לפחות 15 דקות פנויות יכולות להתפלל מתוך הסידור. אם כבר אין במשפחה ילדים קטנים, לאם יש בדרך כלל זמן גם לתהילים. אבל גם אימהות עסוקות מאוד יכולות להתפלל במילים שלהן על מה שכואב להן – וגם זו תהיה תפילה.
במילים שקבעו חכמי כנסת הגדולה יש כוח וקדושה, ועל אחת כמה וכמה במזמורים שכתב דוד המלך, אבל גם תפילה מן הלב חשובה לא פחות.
כשהקב״ה אמר למשה רבנו לבנות את המשכן, משה השיב שאינו יכול. רש״י מפרש את הפסוק «ויביאו את המשכן אל משה» כך: «הם לא יכלו להקים אותו בעצמם, ומכיוון שמשה לא עשה שום עבודה בהכנת המשכן, נתן לו הקדוש ברוך הוא להקים את המשכן». אבל זו עבודה קשה מאוד מבחינה גופנית: להרים עמודים ולמתוח יריעות. אדם אחד, אפילו משה רבנו, אינו יכול להתמודד איתה. כשמשה שאל: «איך יכול אדם להקים את המשכן?», השיב הקב״ה: «עסוק (בכך) אתה, בידיך». נראה היה שמשה מקים את המשכן, אבל הוא רק נגע בו, והמשכן קם מעצמו.
כשאדם מתפלל, לעיתים קרובות הוא אינו רואה שמשהו זז ממקומו.
גם הדמעות כבר יבשו, וגם הלב יבש – אין תקווה – ונראה שאי אפשר עוד להתפלל בכוונה. במצב הזה אנו חושבות כמו משה: איך יכול אדם אחד ליצור תפילה כזאת שתחולל שינוי בנסיבות? בכל זאת צריך להתפלל; הקב״ה ישלים את תפילתנו ויבנה אותה עד סופה בעצמו.
המשך יבוא
הכינה: גב׳ זיסי סקרז'ינסקיה