הרבנית לאה גנס
הכרת תודה (הודאה)
כשנולד בנה הראשון של לאה אימנו, היא קראה לו ראובן («ראה ה' בעניי»), לשני קראה שמעון («שמע ה' כי שנואה אנכי»), לשלישי – לוי («הפעם יהיה בעלי [זמן רב יותר] איתי»), ולרביעי קראה יהודה («הפעם אודה את ה'»). אילו כל האימהות – נשותיו של יעקב – היו יולדות מספר שווה של בנים, ללאה היו שלושה בנים, ומכיוון שנולד לה בן רביעי, היא קיבלה יותר מחלקה – והודתה על כך.
העם היהודי נקרא «עם יהודי», עם של יהודים, היודעים להודות ולהכיר בטעויותיהם (מן המילה הודאה, שפירושה הכרת תודה והודיה).
תפקידנו – להודות לקב״ה.
הרב שמשון דוד פינקוס משווה את התפילה לבקשה מאדם. אילו היה אדם שמספק לנו את כל הנחוץ: אוכל, בגדים, עבודה וקורת גג – כמה היינו מודות לו! ואיך היינו ניגשות אליו לאחר שקיבלנו ממנו מתנות? האם היינו דורשות עוד? או מודות לו בלי סוף על הכול? ואיך אנו מתייחסות למי שנתן לנו אוויר, מים, חיים, משפחה, בעל וילדים, בריאות? האם אנו מודות לו בכל רגע, או דורשות עוד בחוסר שביעות רצון?
החפץ חיים כותב שאילו היינו עוצרות לרגע לפני «ברכת המזון» (הברכה שלאחר האוכל) וחושבות: «הייתי רעבה, ועכשיו אני שבעה. ברוך ה'! אני יכולה לאכול, להרגיש את טעמו של האוכל וליהנות ממנו», היינו אסירות תודה מאוד. יש אנשים שצריכים לקבל מזון דרך זונדה – וזה מייסר…
בכל בוקר אנו אומרות כמה אנו מודות לקב״ה על כך שאנו רואות, על כך שיש לנו מה ללבוש, על כך שהוא זוקף כפופים ומתיר אסורים, על כל מה שנחוץ לנו… אנו אומרות זאת באופן אוטומטי, אבל כדאי לחשוב על כך, הרי זה אכן כך! אנו רואות – ברוך ה'!
לפני תפילת «שמונה עשרה» אנו אומרות את דבריו של דוד המלך: «אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך».
אילו הבנו לפני מי אנו עומדות להתפלל עכשיו, מרוב פחד ויראה לא היינו מסוגלות לפתוח את הפה… בימים עברו היו חסידים לומדים במשך שעה לפני התפילה, מתכוננים ומכוונים את ליבם לשיחה עם הקב״ה. ואנחנו? לעיתים קרובות איננו זוכרות אפילו אם אמרנו «ברכת המזון» או לא. אילו היינו עוצרות לשתי שניות לפני התפילה או לפני אמירת הברכה, היינו זוכרות אם אמרנו אותה או לא.
על שרה אימנו כתוב: «ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה». יש כמה הסברים לפסוק הזה. אחד מהם מבוסס על המספרים (שנות החיים) המופיעים בו ועל פסוקים מתהילים. מזמור מספר מאה נפתח במילים «מזמור לתודה» – וזוהי מהותו. ואילו מזמור מספר עשרים קוראים כשמגיעים זמנים קשים והצער גובר. מופיעות בו המילים: «יענך ה' ביום צרה, ישגבך שם אלוהי יעקב».
שרה אימנו קיבלה את כל אירועי חייה באותה הדרך – גם את אלה שאפשר היה לכנות «ימי צרה» וגם את אלה שרוצים להודות עליהם.
היא חשה הכרת תודה על אלה ועל אלה.
הרב פינקוס סיפר שבצעירותו למד עם אביו. כשהיה יום שבו למד טוב במיוחד, קלט הכול במהירות והבין את החומר, אביו היה אומר: «מגיע לך עונש. אם היום למדת כל כך טוב, זה מוכיח שגם אתמול יכולת ללמוד לא פחות טוב! וגם שלשום!» אפשר לומר זאת גם עלינו: מדוע אנו מתפללות מכל הלב רק כשקורים לנו דברים רעים? הרי זה אומר שגם קודם יכולנו להתפלל לא פחות טוב?!
כבר בבוקר, ברגע שאנו פוקחות את העיניים, הדבר הראשון שאנו עושות הוא להודות למלך חי וקיים על שהחזיר לנו את הנשמה בחמלתו הגדולה.
יהודי, יהודי – ממשיך מורשתו של יהודה – מתחיל את יומו בהכרת תודה לבורא על שנשמתו חזרה והוא חי. אם קשה לדמיין זאת, אפשר להזכיר לעצמנו כמה היינו מודות למיטיב כלשהו (למשל רופא שביצע ניתוח רציני והציל את חייו של אדם). על אחת כמה וכמה, באיזו תחושה עלינו להודות לקב״ה על שהחזיר את הנשמה לגוף בבוקר ושהצלחנו להתעורר.
יש עיקרון שלפיו תפילה «בציבור» מתקבלת מהר יותר מתפילתו של יחיד. לכן עדיף, אם אפשר, להצטרף לתפילה במניין.
אבל גם בתפילה אישית אפשר להוסיף את הבקשות שלנו תוך הצטרפות לכל העם.
בתפילת «שמונה עשרה» אפשר להוסיף בקשה קצרה אחת בכל אחת מהברכות האמצעיות (לא בשלוש הראשונות ולא בשלוש האחרונות). למשל, בברכת «אתה חונן לאדם דעת», לפני סיום הברכה (לפני «ברוך»), אפשר להוסיף את הבקשה «תן לבני הבנה ברורה בתורה בתוך שאר ילדי עמך ישראל», ולהמשיך: «ברוך אתה ה', חונן הדעת».
חובה להוסיף «בתוך שאר», ואז התפילה האישית שלכן הופכת ל«תפילת רבים»: אתן כבר מתפללות על כל עם ישראל – ותפילה כזאת מקבלת יותר כוח.
כך גם לגבי פרנסה, חזרה בתשובה וחולה. רק ברכה אחת ב«שמונה עשרה» היא אישית לחלוטין – «שמע קולנו», «שמע את קולנו», אבל גם בה מדברים כל הזמן בשם העם כולו, ולכן אפשר להוסיף בה בקשות אישיות ארוכות יותר.
חמי (הרב ישראל גנס, רבה של מטרסדורף, שיזכה לרפואה שלמה) שמע מהרב יחזקאל אברמסקי על מה התפלל בפעם הראשונה בכותל המערבי.
בתוך התפילה עצמה, ב«שמע קולנו», אמר הרב אברמסקי:
«למה דומה מה שאני מבקש ממך? לסוחר עשיר אחד היו שני בנים, אחד מצליח והשני לא מצליח. כשהתקרב לעת זקנתו, נתן הסוחר לבנו המצליח כסף ושלח אותו לדרכו – הוא היה מסוגל לעמוד על רגליו ולפתוח עסק בעצמו. את בנו שלא הצליח צירף האב לעסק שלו. ריבונו של עולם! אני בנך שלא מצליח. אני רוצה ללמד תורה, ולא אצליח להתמודד לבדי עם המשימה “לפתוח ישיבה”. בבקשה, שמישהו יקבל אותי לישיבה הקיימת שלו».
ושם, ליד הכותל המערבי, ניגש אליו הרב מרדכי שולמן וביקש ממנו למסור שיעורים בישיבת סלבודקה בבני ברק! הרב אברמסקי סיפר לקב״ה משל שלם בתוך תפילת «שמונה עשרה»! אבל הדבר לא חרג ממסגרת תפילתו – הוא הרגיש שכך יוכל להסביר את עצמו!
כמה זמן ייקח לנו להתפלל שחרית?
התפילה הקצרה ביותר, שחרית לנשים עסוקות. חצי שעה? האם לא חבל לבזבז חצי שעה כדי למלמל תפילה? יוצא שבחצי השעה הזאת מחיינו יכולנו לבקש ולהודות, ובמקום זאת אמרנו באופן אוטומטי את הנוסח הנדרש?
בואו נקדים לתפילה כמה רגעים של מחשבה: לפני מי נעמוד כעת ועם מי נדבר. כמה אפשרויות מעניקה לנו הפנייה הזאת לריבונו של עולם! כמה כוח עשוי להיות לתפילה שלנו אם נצרף אותה לתפילות של העם כולו!
הכינה: גב׳ זיסי סקרז'ינסקיה