הרבנית לאה גנס
תפילת החולה על עצמו היא הטובה ביותר
הגר, שגורשה יחד עם ישמעאל לפי דרישתה של שרה, הלכה ונשאה את בנה על כתפיה (הוא היה חולה וחלש). כשאזלו להם המים, הניחה הגר את ישמעאל מתחת לשיח והתרחקה כדי לא לראות את סבלו. היא התפללה בבכי לא הרחק ממנו, כדי שבנה יחלים, אך בו בזמן פחדה לראות אותו מת. ואולם, כעבור זמן מה התפלל ישמעאל בעצמו על עצמו, והקב״ה נענה לתפילתו ״באשר הוא שם״ (בראשית, 21:17), כלומר במצב (על פי מעשיו) שבו היה ישמעאל באותו רגע, בלי להתחשב בהתנהגותם העתידית של צאצאי ישמעאל כלפי היהודים.
אף שהגר ראתה מלאכים וחיה חיי צדקות בביתו של אברהם, ולאחר מותה של שרה אברהם החזיר אותה אליו (כפי שמביא רש״י, קטורה היא הגר), ומעשיה היו נעימים לבורא כמו הקטורת (מאותו שורש כמו קטורה), הוא קיבל לא את תפילתה רוויית הדמעות, אלא את ״קול הנער״. אפילו רבי שמעון בר יוחאי, שהיה בקי גדול בתורת הסוד, אמר על עצמו שלא הגיע למדרגתה של הגר – ובכל זאת הבורא שומע את ״קולו״ של בנה, ולא את תפילתה. מדוע?
מפני שהחולה מבין טוב יותר את מצבו. הוא יודע בדיוק מה מייסר אותו ומתיש אותו. דווקא תפילתו של ישמעאל – מכל הלב ולמען הצלת נפשו – מתקבלת אצל הקב״ה יותר מתפילתה של אמו.
יש סיפור מוכר על אחד הרבנים, שעבר מבית לבית כדי לאסוף כסף לעניי העיירה. מזג האוויר היה נורא, נשבה רוח מקפיאה וירד שלג. הרב דפק על דלתו של עשיר ידוע. בעל הבית עצמו יצא לקול הדפיקה, והרב התחיל לספר לו על הצרות שפקדו את העניים ועל המחסור בחומרי הסקה… העשיר קטע אותו בנימוס: ״כבוד הרב, בואו בכל זאת ניכנס פנימה ונסגור את הדלת – קר מאוד לעמוד בחוץ. בסלון החם אשמח לשמוע כל מה שכבוד הרב רוצה לומר לי״. אבל הרב השיב: ״לא, איני רוצה להיכנס פנימה להתחמם. להפך, אני צריך שתרגישו את הקור שחשים אלה שלמענם באתי לבקש כסף להסקה ולצרכים אחרים״.
אדם בריא אינו יכול להרגיש במלואו מה עובר על החולה, ולכן דווקא החולה עצמו חייב להתפלל על עצמו. זה אינו מבטל את תפילתם של אחרים עליו; פשוט תפילתו תהיה יעילה יותר.
מאחר שכבר התחלנו לדבר על תפילה על חולה, נבחן זאת בפירוט רב יותר.
במסכת נדרים (40 ע״א) נאמר בשם רב דימי שמי שמבקר חולה גורם לו שיחיה.
מי שמבקר חולה מבקש עליו רחמים מן השמים כדי שיחיה, מפני שהוא נמצא לידו ורואה את סבלו (זה שונה לגמרי מתפילה על חולה בביתו שלו). השכינה נמצאת לצד החולה. במסכת נדרים נאמר ש״אין ראוי לשבת על מיטתו של החולה, ולא על ספסל ולא על כיסא, אלא להתעטף בטלית ולשבת על הרצפה, מפני שמעל מיטתו של החולה שורה שכינת הקב״ה״. החפץ חיים היה מדמה שהוא מדבר על החולה ממש לפני הקב״ה – מול השכינה – ומבקש: אתה הרופא הגדול, אתה יודע כמה כבר עבר האדם הזה, כמה סבל – רפא אותו…
המשך יבוא
הכינה: גב' זיסי סקרז'ינסקיה