הרבנית לאה גנס
לא רק צער, אלא גם שמחה שבלב יכולים לקרב את האדם לקב״ה.
ידוע שבסוכות, בזמן שמחת בית השואבה (השמחה לרגל ניסוך המים על המזבח), האנשים שהגיעו לבית המקדש התקרבו לבורא מתוך שמחה עד כדי כך שזכו לרוח של השגה קדושה (רוח הקודש).
בחגים אנו חשים שמחה וקרבה לקב״ה, אך לאחר מכן נדרשים מאמצים כדי לשמר אותן במשך השנה כולה. למשל, בפסח השמחה ניתנת לנו במתנה, אך אחר כך מגיעה ספירת העומר, שבה עלינו לעבוד על עצמנו ולהשתפר כדי להתקרב ולקבל את התורה בשמחה בשבועות.
אצל ילדים תחושת הקרבה לקב״ה היא דבר מובן מאליו.
לא מזמן, כמו בכל ערב, הושבתי את אחד מבניי הקטנים כדי לסרק את שערו. באופן מוזר, לא הצלחתי למצוא את המסרק – לא במקומו הרגיל ולא בשום מקום אחר. למרות כל החיפושים, נאלצתי לבטל את הסירוק. ברגע שבני שמע זאת, אמר: ״ברוך השם״ (ברוך ה׳!). מתברר שמבחינתו טבעי לומר לקב״ה תודה על כך שנחסך ממנו סירוק השיער.
מדוע איננו אומרים לו תודה באותה טבעיות, ובכלל פונים אליו? רק במקרים יוצאי דופן של שמחה או צער המילים פורצות מעצמן מן השפתיים, ואילו בחיי היום־יום נדרשת עבודה עצמית כדי לפנות לקב״ה.
״…ונקריב (במקום) פרים את (דברי) שפתינו״
הרב יעקב גלינסקי פירש את הפסוק הזה מהושע (14:3) כך. משל לאדם שזייף כסף. היו לו מכונות מיוחדות שהדפיסו שטרות. מה היה ערכם הנקוב? מרשים. נניח, 200 שקלים. למה דווקא כאלה? הרי יש סיכוי גדול יותר שיבדקו אותם, לא? האם לא היה פשוט יותר לזייף שטרות של 20 שקלים, שעוברים מיד ליד כל הזמן? אבל לא, אותו אדם חשב כך: אם אני כבר לוקח על עצמי סיכון כזה ונושא בהוצאות כאלה – מכונות, נייר מיוחד, צבעים – עדיף לי להסתכן בגדול ולא להתעסק בסכומים קטנים. הרי העונש על זיוף זהה – לא משנה אם מדובר בשטר של 20 או של 200 שקלים.
כל מילה בתפילתנו היא שטר כסף. מי קובע מה יהיה ערכו הנקוב של השטר הזה?
אנחנו בעצמנו. האם נאמר כל מילה בריכוז הראוי, בכוונה – בשווי 200 שקלים, או שנמלמל משהו לא ברור – בשווי של שטר של עשרים?
״ונקריב (במקום) פרים את (דברי) שפתינו״ – פרים היו בעלי החיים היקרים ביותר שהוקרבו כקורבנות.
אם כבר מקריבים קורבן – שיהיה זה פר, היקר והטוב ביותר. כלומר, מילות התפילה (שבימינו מחליפה את עבודת בית המקדש) יהיו כמו פרים – יקרות ובעלות משקל באותה מידה.
המשך יבוא
הכינה: גב׳ זיסי סקרז׳ינסקאיה