הרבנית לאה גנס
הברכות שאנו מברכים יכולות להביא ליראת שמיים באותה מידה כמו לימוד מעמיק של ספרי אתיקה יהודית (מוסר). מטרתה האמיתית של הברכה היא להבין שגם ברגע זה הקב״ה ממשיך לברוא את העולם וליצור אותו, ובכל שלב מתרחשים מדי יום ניסים שכבר התרגלנו אליהם. המטרה היא אמירת הברכה, והרעב, הצמא ותחושות אחרות של חסר נטועים בנו כדי שנמלא את ייעודנו: נמליך את הקב״ה בעולמו.
ברכה הנאמרת בכוונה, היראה מפני הקב״ה והאהבה אליו הנולדות בעקבותיה – כל אלה מזינים את נשמתנו ומחיים אותנו. המזון מזין את הגוף, והברכה – את הנשמה.
הקללות הפכו לברכות עבור העם היהודי, ויש לכך שתי סיבות. הראשונה – השמחה, הביטחון והשלווה שאנו חשים בעקבות אמירת הברכה מתוך התבוננות. והשנייה – מה שנכתב בספר ויקרא (26:40-41): «אשר הלכו עמי בקרי. אף אני אלך עמם בקרי». ואילו הברכות מראות שמה שקורה הוא ההפך הגמור ממקריות, הכול מחושב במדויק והכול נתון להשגחה מתמדת.
בספר «וזאת הברכה» מובא הסיפור הבא:
הרב לייב באקשט (ראש הישיבה בעיר דטרויט במשך 50 שנה) סיפר כמה חשוב להיות מרוכזים בעת אמירת הברכות.
«ברכבת שנסעה מראדין ללידא נסע צדיק גדול באותו דור, החפץ חיים, כדי לחזק את יסודות האמונה (כשרות, שבת, טהרת המשפחה) בעיר לידא. בין גדולי הרבנים ותלמידי החכמים הבולטים שיצאו לקבל את פני הצדיק שהגיע, הייתי גם אני, שהייתי אז עדיין נער צעיר מאוד. למדתי אז בישיבתו של הרב יעקב ניימן.
לפתע התברר שבמקום שבו נערכה קבלת הפנים אין היכן להושיב את הצדיק שהגיע! בחופזה הניחו יחד כמה מזוודות, כדי שהחפץ חיים יוכל לשבת עליהן. וכשראו שהרב ישראל מאיר אינו יושב, מפני שלמקבלי פניו עצמם אין מקום לשבת, הם התרחקו מעט. ואילו אני נשארתי לשמור על המזוודות.
שמתי לב שהחפץ חיים הפנה את תשומת לבו אליי. נאלמתי דום מרוב הרגשות שהציפו אותי. הדבר היחיד שהצלחתי לחלץ מפי היה שמי ושם אבי, שכן החפץ חיים הכיר אותו אישית. אבל מלבד זה לא הצלחתי לומר דבר. ואז שמעתי את קולו המאופק של הרב ישראל מאיר. הוא אמר, כאילו הוא פונה אל עצמו: “ריבונו של עולם! ראה, הנה נער שעזב את אביו ואת אימו, את אחיו ואת אחיותיו. וכל זה אך ורק כדי ללמוד תורה!” וכדי לעודד ולחזק אותי עוד יותר, אחז החפץ חיים בידי ואמר: “בני! הקפד באמירת הברכות! וכך תינצל מכל צרה וצער!”»
הרב באקשט, שהיה מתלמידי ישיבת מיר המפורסמת, מוסיף: «עברתי סכנות רבות בחיי: ברוסיה, בסין וביפן. ברוך ה׳, הצלחתי להינצל מכולן – בזכות מה שאמר לי החפץ חיים. למדנו שזהירות בברכות שומרת מפני צרות. ונכתב: “היזהרו בברכות כדי למנוע סכנות, השתדלו לומר 100 ברכות (לגברים), כי הדבר מגן על עם ישראל מפני מוות בכל יום”».
אנו רואים שזמן רב לפני האירועים הנוראים שהתרחשו באירופה, החפץ חיים חזה מראש כמה סכנות אורבות לעם היהודי. והוא הראה למי שיהיה לימים הרב באקשט את הדרך להינצל מהסכנות האלה – להקפיד באמירת הברכות.
הסיפור השני מאותו ספר מסופר מפי הרב שלמה יהודה אבנט.
«זה התרחש בזמן מלחמת העולם השנייה. אנחנו – אני, אשתי ובתי בת 4 שנים – ישבנו בבונקר בעיר בודפשט שבהונגריה. היינו מבוהלים מאוד. רצינו לברוח בתקווה להגיע לארץ ישראל. שכרנו את שירותיו של תושב מקומי (לא יהודי), כדי שיוביל אותנו דרך היערות אל מעבר לגבול, תוך עקיפת מוצבי המשמר. ציפינו מאוד וקיווינו שחלומנו יתגשם במהרה.
המדריך הזה התגלה כאדם חמדן וחסר יושר. הוא הוביל אותנו לתוך היער, ובלי לומר מילה נטש אותנו ונמלט. נשארנו ביער, ויומיים חלפו. הצמא החל לענות אותנו. מובן שלא היו בסביבה בארות או דבר דומה, ובכל זאת חיפשנו מקור מים כלשהו. לבסוף ראינו שלולית של מי גשם מכוסה בבוץ ובירוקת. הייתי צמא כל כך עד שהתגברתי על הגועל, שבתחילה עורר בי בחילה. נזכרתי בדברי המשנה (ברכות, 6:8): “השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו (כדי שהכול יתהווה בדברו)”. ואז, בלב מלא כוונה, בירכתי בקול רם “שהכל”...
מלבד משפחתנו השתתפו בחציית הגבול הלא חוקית הזאת גם פליטים נוספים — משפחה עם תינוקת בת חצי שנה. ברגע שסיימתי את הברכה, החלה התינוקת לבכות בקול רם. אי אפשר היה לנחם ולהרגיע אותה בשום דרך, אפילו בממתקים. נבהלנו, כי בכי רם כל כך עלול היה להגיע גם לאוזני אויבינו, למשל שומרי הגבול. לפתע שמענו קול מתקרב שצעק לעברנו: ״יש כאן תינוק בוכה?״ השבנו בחיוב, אף שמרוב מתח ופחד חששנו לזוז. הקול הלך והתקרב, ועד מהרה ראינו גוי ובידו חלב לתינוקת. ראינו בכך אות משמיים. תמורת סכום כסף גדול ביקשנו ממנו למצוא לנו מלווה אחר לחציית הגבול. עד מהרה היינו בצידו השני של הגבול, והמלווה שלנו סיפק לנו את כל הדברים הנחוצים.
מאז אינני יכול לשכוח את הברכה שבירכתי על שלולית מי הגשם, שהמחישה לעיניי ש״הכול נעשה בדברו״, שהכול מאת הקב״ה. שהכול נהיה בדברו — אפילו למים משלולית יש כוח להחיות את נפש כל חי».
הרב דן סגל, מגדולי המשגיחים, סיפר שבתוניס התרחש המקרה הבא.
שני תלמידים ליוו את הרב בעיר (מקובל שהרב אינו הולך לבדו). לפתע יצא לקראתם שודד חמוש ואמר: ״אני רוצה להרוג את הרב!״ התלמידים נחרדו והחלו להפציר בו לחוס על הרב המבוגר. הם ניסו לשחד את השודד — ללא הצלחה. תוך כדי כך ניסו המלווים להגן על הרב בגופם ולחצוץ בינו לבין הרוצח. השודד חזר רק על דבר אחד: ״אני רוצה להרוג דווקא את הרב של היהודים! ואם לא תברחו מייד, אותו אהרוג בכל מקרה, אבל גם אתכם״.
הרב סימן לתלמידיו לברוח ולהציל את חייהם כל עוד הדבר אפשרי. והם ברחו. השודד החל להתקרב אל הרב, וכוונותיו היו ברורות. הרב ביקש ממנו רק בקשה אחרונה אחת — הרי מקובל למלא את רצונו האחרון של אדם לפני הוצאתו להורג. השודד הסכים: ״נו, מהר!״ הרב אמר שהיה רוצה לשתות כוס מים לפני מותו. השודד נתן לו כוס מים. הרב בירך בכוונה גדולה שהכול נהיה בדברו — מתוך מחשבה שרק הקב״ה קובע מי יחיה ומי ימות. הכול בידיו!
כשסיים הרב לשתות את המים, התקרב אליהם לפתע פרש, שהתברר שהוא קצין הממונה על השודדים. הוא היה אנטישמי לא פחות מן הראשון. כשהבין מה מתרחש, צעק: ״מה, תפסת את הרב שלהם?! אתה יכול להרוג יהודים על ימין ועל שמאל, אבל ברב שלהם אל תיגע!״ אז שחרר השודד את הרב והחל לרדוף אחרי התלמידים, אבל הם כבר נעלמו מזמן.
מאוחר יותר שאלו התלמידים את הרב מדוע ביקש דווקא לשתות כוס מים. האם זה באמת היה חשוב לפני מותו? הרב השיב: ״אתם חושבים שהייתי זקוק לכוס מים? לא, הייתי זקוק לברכת שהכול נהיה בדברו! והייתי צריך לומר אותה בשם ומלכות — כלומר מתוך כוונה לשתות את המים (הרי כל אחד יכול סתם לומר את המילים האלה). ואני הייתי צריך לקדש את שם הקב״ה ולחזק בקרבי את ההכרה שאין עוד מלבדו. זה בדיוק מה שהציל אותי! ברגע שביטלתי את עצמי בפניו, ביטלתי לחלוטין את רצוני בפני רצונו ומסרתי את הדין בידיו, ולא בידי השודד הזה, הקב״ה הציל אותי״.
בימינו מתרחשים לא מעט דברים מסוכנים. מדי יום אנו שומעים על תאונות דרכים, על מטוסים שהתרסקו ועל זוועות אחרות. למרות הכול, יש בידינו אמצעי הצלה יחיד ורב עוצמה — ברכות הנאמרות מתוך מחשבה. אפילו ברכה אחת ביום הנאמרת מתוך מחשבה (ייתכן שכל השאר ייאמרו בכוונה שאינה מספקת, אבל לפחות אחת) יכולה לשמש מגן מפני סכנות. אי אפשר לתאר עד כמה אדם יכול לפעול למען עצמו המתקת דינים (כלומר להפוך את מידת הדין לרחמים)!
כדי להתחיל מייד באמירת הברכות כראוי, נבאר בקצרה את מילות הפתיחה של הברכות:
ברוך
כשאנו אומרים ברוך, אנו מתכוונים לכך שהקב״ה הוא מקור הברכות בעולם. ורק ממנו בא כל השפע.
בְּרָכָה — ברכה — מזכירה את המילה בְּרֵכָה, מאגר מים. כשם שאגן הנהר מתמלא מן המעיין, כך הברכה מראה שהשפע קשור למקור — לקב״ה. וכך אנו מחברים את עצמנו אליו ומקבלים ממנו את צורכי מחייתנו.
ברכה היא גם מאותו שורש של המילה בֶּרֶךְ — ברך הרגל. הדבר מסמל הכנעה והכרה בקב״ה כשליט עלינו. אנו מבטלים את האגו שלנו ומבינים שהכול ממנו.
אתה
אַתָּה — אתה. כך אפשר לפנות רק למי שנמצא לידנו. בתהילים נאמר (16:8): ״שיוויתי ה׳ לנגדי תמיד; כי (כשהוא) מימיני — בל אמוט!״ הקב״ה אינו משהו בלתי מוגדר, לא ידוע ומעורפל. הוא כאן, מולי, לצידי וסביבי.
נוכחות פירושה קשר מתמיד. בהמשך הברכה אנו אומרים ״… הכול נהיה בדברו״. ״בדברו״ — זו כבר לשון נסתרת יותר. מדוע לפתע אנו פונים אליו ממרחק?
לקב״ה יש שני סוגי פעולות בעולם: גלויות ונסתרות. את הגלויות אנו רואים כל הזמן, ובהן אנו חשים בנוכחותו; הוא גלוי לנו. אבל עוצמתו הנסתרת של הקב״ה, שאדם חי אינו יכול להשיג, אינה נגישה לנו.
לכן אנו אומרים תחילה ״אתה״ כדי לחוש את קרבתו, ובהמשך הברכה מכירים בכך שלא ניתן לנו להשיג את גדולתו האמיתית של הקב״ה.
השם
השם — אדון הכול, שאנו כפופים לו. בקריאת שמע אנו מכוונים לדבר נוסף: הוא היה, הווה ויהיה. אבל באמירת ברכה די לנו להתמקד בשליטתו עלינו.
אלוקינו
אלוקינו — הכוונה לשליט כל הכוחות. יש לחשוב על כל הכוחות שיש לקב״ה להשגיח עלינו, על כל אחד ואחד בנפרד.
בהמשך אפשר לבאר כל ברכה בפירוט, אבל זהו נושא גדול בפני עצמו.
השכנה שלי הגתה רעיון מעניין מאוד. ידוע שבשבת לא מגיעים ל־100 ברכות (אין את שתים עשרה הברכות שבאמצע ״שמונה עשרה״). היא החליטה להניח בכל שבת למטה, ליד המדרגות, עציץ ובו צמח בעל ריח נעים, שנהוג לברך עליו ״בורא עצי בשמים״. כל מי שיורד או עולה במדרגות יכול לברך על הריח הנעים.
מסופר על הרב משולם דוב סולובייצ'יק שכשהיה בן 4-5, שמע בעירם בריסק מישהו מברך אשר יצר בכוונה מופלאה. ואף שחלפו שנים רבות, לא יכול היה לשכוח את הלך הרוח שבו נאמרה הברכה. הוא אמר שהיא תמיד מהדהדת בזיכרונו. כעבור זמן רב גילה מי בירך אז — היה זה הרב דוב בר סולובייצ'יק.
הרב יוסף שלמה הורביץ, מתלמידי החפץ חיים, נהג להקשיב לברכות השחר של המשגיח, הרב יחזקאל לוינשטיין. הוא אמר: ״מי ששומע את הברכות האלה מוכרח להתחזק באמונה בקב״ה!״ (לא ייתכן שלא יתחזק בכך).
כל אחד אומר ברכות, אבל בדרכו שלו. אם אדם אומר ברכה מתוך מחשבה, הוא לא רק מתעלה בעצמו ומעלה עימו את הבריאה כולה, אלא גם משפיע על הסובבים אותו. ברכה הנאמרת בקול ובהלך הרוח המתאים יכולה לחדור לליבם לא רק של גדולי חכמי ישראל, אלא גם של כל יהודי.
הכינה גב׳ זיסי סקרז'ינסקיה