כיבוד אב ואם
5. בית הדין אינו נוקט צעדים מיוחדים כלפי מי שאינם נוהגים בכבוד בהוריהם. אבל אם הילדים פוגעים בהורים או משפילים אותם, יש צורך בהתערבות בית הדין. לפעמים במקרים כאלה נער שאינו מציית נענש בעונש גופני (כך היה בזמן בית המקדש).
6. ייחודה של מצווה זו מתגלה מתוך השוואה בין פסוקים שונים בתורה. כשהתורה מדברת על הקב״ה ועל ההורים, היא משתמשת באותן לשונות. למשל, כשמדובר ביראה (מורא) או בקללה. המקלל את הקב״ה או את הוריו נענש בעונש חמור מאוד, כפי שנאמר: «ומקלל אביו ואמו מות יומת».
7. התלמוד אומר ששלושה שותפים ביצירת האדם: האב, האם והבורא עצמו. מרגע ההתעברות נחשבים ההורים והבורא ליחידה אחת (בכל הנוגע להתפתחות הילד), ולכן ילדים המעליבים את הוריהם ופוגעים בהם מאבדים את השכינה – הנוכחות האלוהית המיוחדת.
8. מי שפוגע בהוריו ומבזה אותם, אפילו שלא במישרין אלא ברמז או מאחורי גבם, נחשב ארור (מקולל).
9. גם אם ההורים נהגו שלא כראוי ובכך גרמו לילדיהם אי־נוחות או נזק, עדיין אסור לילדים לנהוג בהם בזלזול, ועל אחת כמה וכמה להעליב אותם.
10. אם הילדים קיללו את הוריהם, אפילו לאחר מות ההורים, לדעת חכמים הם ראויים לעונש חמור.
11. אסור להרים יד על האב או על האם. מי שגרם להוריו חבלה גופנית בפני עדים ולא שעה להתראה, צריך להיענש בחומרה (למרבה הצער, כיום אין לעם ישראל בית דין בעל סמכויות כאלה).
12. אם יש מקום מיוחד שבו האב עומד או יושב כשהוא משוחח עם חבריו או בזמן הלימוד, אסור לבן לתפוס את המקום הזה, גם כשהאב אינו בבית. כך גם לגבי המקום שבו האב נוהג להתפלל או לסעוד. עם זאת, האב עצמו רשאי להתיר לבן לשבת באחד המקומות האלה.
13. אין להתווכח עם האב, לומר «אתה טועה» או «אתה צודק», או לומר בנוכחות אנשים אחרים, בעת דיון בבעיה כלשהי: «מה שאבא מציע נראה לי פתרון שגוי (או נכון)». שהרי בכך האדם מראה שהוא יכול לשפוט את אביו כשווה לו. אין זה משנה אם השיחה עוסקת בתורה או בענייני היומיום. אולם אם האב לא היה נוכח בזמן הדיון, מותר להסכים לדבריו.
14. כשהאב והבן לומדים יחד, מותר לבן להציע תשובות הסותרות את התשובה שהציע אביו: הרי כעת הם מנסים יחד למצוא את התשובה האמיתית ולהשיג את חוכמת התורה. אם האב עצמו שואל לדעת בנו, מותר לבן להביע אותה, גם אם דבריו סותרים את דעות אביו; אך רק אם הבן יודע שהדבר לא יכעיס את אביו.