הרב שמשון דוד פינקוס
«ואלה החוקים (משפטים) אשר תיתן להם» (שמות, 21:1).
(המילה משפט — חוק — פירושה גם «דין»).
למעשה, כל אחד מאיתנו הוא שופט לאורך כל היום. אנו שופטים את עצמנו, את משפחתנו.
השאלה היא אם אנחנו שופטים «על פי הצדק» או מתוך התחשבות בכל הנסיבות.
אבא נכנס הביתה, ואמא מודיעה: «יענקי שיחק בכדור ליד החלון, אף שהזהרתי אותו כמה פעמים לא לשחק שם, ובסופו של דבר שבר את החלון. מאז (כבר עברו שעתיים) הוא מתחבא בפחד מתחת למיטה».
אבא יכול לנהוג «על פי הצדק»: הילד שבר את החלון, והוא יקבל עונש. אבל אבא הוא שופט, ולא מחשב. ראשית, אם הילד כבר יושב שעתיים מתחת למיטה, פירוש הדבר שכבר קיבל חלק מהעונש המגיע לו, ואולי יש מקום לרחם עליו. שנית, אבא צריך לשמוע מיענקי עצמו מה קרה, כיצד בדיוק נשבר החלון. שלישית, אם אבא יעניש אותו עכשיו, ייתכן שהילד ילמד רק להכות את אחיו ואחיותיו הקטנים. ואם אבא לא יכה אותו — ייתכן שילמד שבעולם הזה אפשר לעשות מה שרוצים בלי להיענש. האב צריך להביא בחשבון את כל הדברים האלה כשהוא מעניש את בנו.
לעיתים אדם מעמיד כביכול למשפט את הבורא.
הוא נתקל בקשיים שונים ומחליט: «הקב״ה שונא אותי!» (חס ושלום!). משהו קרה במשפחה, וכבר יש לו טענות: «הקב״ה, הרי הבוקר התפללתי, קראתי תהילים, אז למה?»
אולם לפני שהוא שופט, שיעצור לרגע ויחשוב: אל מי הוא פונה? הרי כמה יפה העולם הזה! ברוך ה׳, הוא חי, יש לו משפחה, כמה טובות נתן לו הקב״ה: יש לו תורה, ובכל בוקר הוא מברך: «ברוך אתה… שלא עשני עבד». צריך להביא הכול בחשבון!
בכל פעם שאנחנו מקבלים החלטות כלשהן, אנחנו נעשים שופטים, ויש רק דרך אחת ויחידה להגיע להחלטה אמיתית: לשתף בכך את הקב״ה!
עלינו להרגיל את עצמנו לקבל החלטות רק מתוך ההכרה: «אני מאמין שהקב״ה הוא הבורא והמנהיג של כל הברואים». בכל מקרה שאנו נתקלים בו, לעצור לרגע ולחשוב: איך הקב״ה רואה זאת?
את הרעיון הזה ממחיש סיפור ששמעתי מפי אחד מגדולי חכמי התורה. הוא התרחש כאשר למד בישיבת מיר אצל המשגיח הגדול (המדריך הרוחני), הרב ירוחם ליבוביץ. פעם היה עליו לנסוע לוורשה לצורך עניין כלשהו. הוא ארז את חפציו וכבר התכונן לצאת. אבל הרי לפני הנסיעה חייבים להיפרד מהמשגיח ולקבל את ברכתו לדרך. חדרו של המשגיח היה בקומה העליונה ביותר, והיה צריך לעלות במדרגות. כשהבחור עלה מדרגה אחת, הוא עצר וחשב: «מה אומר למשגיח? שמסיבה כזו וכזו אני צריך לנסוע לוורשה». הוא עלה עוד כמה מדרגות ושוב חשב: «מה אומר למשגיח? שהסיבות הן כאלה וכאלה…» כך עלה ועצר כמה פעמים, עד שהגיע אל הדלת. שם עצר, הסתובב והחל לרדת במדרגות, אחר כך חזר לחדרו ופרק את המזוודה — משום שכבר הבין בעצמו שלמעשה לא היה צורך בנסיעה הזאת.
כשפונים לאדם גדול, המסוגל לבקר ובוחן מהי האמת, התמונה משתנה פתאום. אפילו עצם המחשבה על כך הביאה את הבחור לשנות את החלטתו.
כך גם אנחנו. כשאנחנו קמים בבוקר ואומרים: «מודה אני לפניך, מלך חי וקיים» — זהו רגע של הערכה ושיקול דעת.
למי אתה מתפלל? כמה זמן מחיינו מגיע לקב״ה שנקדיש לו? זהו המשפט שלנו.
למעשה, יש כאן עוד עניין חשוב מאוד — הזמן. הזמן הוא מצרך יקר מאוד. הזמן הוא, בעצם, החיים עצמם. לבזבז זמן פירושו לבזבז חיים. כיום אין לאנשים זמן. כשמבקשים תרומה מאדם עשיר, הוא מוכן לעיתים קרובות לכתוב צ׳ק, אבל לא להיפגש עם המבקש ולא להשקיע את זמנו. אין דבר יקר יותר מהזמן.
והרי כל אחד מאיתנו הוא שופט גם בעניין הזמן — כמה זמן הוא מקדיש לעצמו, כמה למשפחתו וכמה הוא נותן לקב״ה.
אדם אומר ברכה. אין לו זמן. הוא מוכן להקדיש לבורא כמה שניות, לא יותר. אין לו די זמן לומר בנחת, בהגייה ברורה של כל מילה: «ברוך אתה ה׳, אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו!»
והרי אילו חשב: «איך הקב״ה עזר לי עד עכשיו, כמה אני חייב לו! מגיע לו שאכבד אותו יותר…»
אדם שופט גם כמה זמן להקדיש לילדים. לפעמים הילד מתבכיין, ואומרים לו: «תפסיק לבלבל את המוח!» אם ישאלו את האב הזה: «אולי תשלח את הילד הזה לבית יתומים? הרי ממילא אין לך זמן בשבילו!», הוא ודאי יענה: «נו, זה כבר מוגזם!» אז למה אינך מוכן להקשיב לו? הרי לילד הזה יש רגשות. חשוב על העתיד — בעזרת ה׳, הוא ישמח אותך, יעניק לך נכדים… האם מגיע לו שיקטעו אותו כך באמצע דבריו?
פעם הראו לי מאמר בעיתון, שבו אישה כתבה שכאשר אימהות משאירות את הילדים עם מטפלת, הילדים רצים אחרי אמא ובוכים כדי שלא תלך. ובכן, אותה אישה כותבת שלטענתה הילדים צריכים להבין שאימהות לא נבראו כדי לשבת איתם כל הזמן.
והרי זה שקר! תפקידה של האם הוא למעשה להיות עם הילדים!
כיום אנחנו מסתכלים על הכול מנקודת המבט של חוקים ורעיונות שאינם יהודיים. אבל הקב״ה אומר לנו: «אני ה׳ אוהב משפט». שאלו אותי! לתורה יש נקודת מבט על כל שאלה בחיים.
במסכת ברכות (29) נאמר: «כשאתה יוצא לדרך, הימלך בקונך וצא. מה פירוש “הימלך בקונך”? אמר רבי יעקב בשם רב חסדא: “זו תפילת הדרך”». כשאומרים את תפילת הדרך כראוי, כביכול נמלכים בשכינה הקדושה, ואז יש סיכוי שהקב״ה ישלח «ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו».
בכל דבר — לבדוק אם מה שאנחנו עושים חשוב ונחוץ, או לא.
זהו הדין — משפט. כשהקב״ה הוא חלק מהתהליך הזה, המשפט יהיה אמיתי, ואם לא — «את משפטיו לא ידעו». על כך מדברת פרשת משפטים. משפטים, חוקי היחסים בין בני אדם, נקבעים בידי הקב״ה ולא בידינו, «כי המשפט לאלוקים הוא!»
הכינה - גב׳ לאה שוכמן