בתיה ציבוקמאכר
ראיון עם גברת מרים ליפשיץ, בתם של הרב צבי והרבנית יהודית קפלן (זכר צדיקה לברכה)
משפחת קפלן היא אחת המשפחות המעטות שזכו לשוב למסורת אבות עוד בברית המועצות והחלו לקיים את מצוות התורה. כשהגיעו לישראל, המשיכו ללכת בדרכי הבורא ולצמוח ברוחניות.
כשהגענו לישראל הייתי בת שש וחצי. הוריי התחילו לשמור מצוות קודם לכן, כשלוש שנים וחצי לפני כן.
כלומר, גדלת כבר במשפחה שומרת מצוות. איך ההורים סיפרו לכם, הילדים, על המצוות?
הייתה לי ילדות שמחה מאוד. החגים – חג אחד יפה ממשנהו! בכל פעם משהו מיוחד ויוצא דופן. למשל, אני זוכרת שפעם בט״ו בשבט (ראש השנה לאילנות) הם הציבו מנורת רצפה בגובה אדם, תלו עליה אגוזים ופירות מסוגים שונים, עטופים בנייר כסף יפה, וכל אחד מהילדים ניגש וקטף אחד מ״הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל״ (חיטה, שעורה, ענבים, רימון, תאנה, תמרים, זיתים). בסוכות אמא הייתה תולה כוכבים בתקרת הסוכה, בפורים העלינו פורים־שפיל – הצגה תיאטרלית, ובחנוכה אפילו ערכנו ערבים גדולים ליהודי ריגה, שאליהם היו מגיעים עד מאה ועשרים איש; אני עוד זוכרת איך צבעתי את כרטיסי ההזמנה. ואיך הביאו שק ענק של תפוחי אדמה והכינו לטקעס – לביבות – לכולם…
היום, כשכבר יש לי ילדים בגיל שבו הייתי אז, אני חושבת: כמה קשה היה להורים! אז, כילדה, לא הרגשתי שום מתח או קושי, אלא רק כמה הכול היה שמח ונפלא!
בשלב מסוים, כשההורים התחילו להקפיד יותר על כשרות, הפסקנו לאכול לחם קנוי. אמא אפתה חלות לשבת, ואחר כך סיימנו לאכול אותן במהלך השבוע.
אני זוכרת אילו קינוחים טעימים היו בסעודות השבת... ההורים היו צמחונים (הם התחילו בכך שנים רבות לפני שחזרו למסורת), כך שהמבחר היה מצומצם, ובכל זאת אמא הצליחה להכין מאכלים טעימים מאוד. כשהתחילו לשמור מצוות, התחילו בהדרגה להכין גם דגים, וכאן בישראל כבר גם בשר, אבל מעט מאוד; למשל, בהתחלה היה עוף רק בפסח, ורק כעבור כמה שנים – בשבת. כך יצא שגם אני וגם כל אחיי ואחיותיי הצעירים ממני מעולם לא אכלנו אוכל לא כשר.
כך שכל מה שקשור ליהדות נתפס בעיניי כמשהו משמח ומהנה. הפריע לי שאסור לצייר בשבת (תמיד אהבתי מאוד לצייר, והיום אני עוסקת בזה באופן מקצועי), וחוץ מזה – הכול היה טוב.
איך ההורים ענו על שאלות הילדים בנוגע לאמונה היהודית?
אנחנו שאלנו – והם סיפרו את מה שידעו; גם הם עצמם רק התחילו ללמוד. למשל, פעם בשבת הלכנו לגן השעשועים והסתובבנו שם בקרוסלה. בשלב מסוים אבא אמר שאולי בשבת אסור להסתובב מהר מדי. בריגה לא היו להורים ספרים ללימוד כלל, וכמעט שלא היו להם מקורות. כמובן, כשעברנו לכאן והצטרפנו לקהילה דתית, התחלנו להשלים את החסר. אני לא זוכרת שההורים לימדו אותנו כמו בבית ספר. הכול היה טבעי מאוד.
אחד מאמצעי החינוך החזקים ביותר הוא דוגמה אישית. האם היו אירועים שזכורים לך והפכו לדוגמה לחיקוי?
אני זוכרת שאמא ייחסה חשיבות רבה לתפילה. היא הקפידה תמיד להתפלל שחרית ומנחה, לא משנה כמה הייתה עסוקה. זה ממש לא מובן מאליו – הרי לאמא תמיד היו המון דברים לעשות. אני זוכרת שלעתים קרובות מאוד, בשקיעה, היא הייתה נזכרת פתאום: «אוי, מנחה!»
אמא הייתה חרוצה מאוד, תמיד עבדה קשה. והיא הייתה אישה יצירתית מאוד, עשתה הכול מתוך עניין ושמחה, כך שגם לנו יהיה מעניין ושמח.
את זה למדתי ממנה. היא למדה כל הזמן. אף שלא ידעה עברית טוב כל כך, היא קראה מפרשי תורה מעמיקים: מלבי״ם, גור אריה… זה עניין אותה! אני לומדת יותר ויותר מהדוגמה שלה ומקבלת ממנה היום – כשהיא כבר איננה…
עד עכשיו הייתי כאילו ילדה קטנה, ועכשיו אני הולכת ומתבגרת. שני דברים קרו בו בזמן: גם אמא נפטרה, וגם ילדיי גדלו והגיעו לגיל שבו משימות החינוך נעשות מורכבות יותר, ואני לומדת ממנה יותר ויותר… למשל, מן השמחה שלה: לעשות הכול כך שייזכר, שיהיה מעניין, שהילדים יישארו עם חוויות טובות ועם התרוממות רוח.
כל זה קרה מעצמו, באופן טבעי?
בוודאי! אבל כשהתבגרתי קצת שמתי לב שהיא עובדת על זה וחושבת על זה. היא תמיד אמרה שצריך להשתדל שזיכרונות הילדות הטובים ביותר של הילדים שלנו יהיו מהבית, ולא «מהרחוב». אני זוכרת שבסלון שלנו תמיד היו שולחן ישן וכיסאות פלסטיק, והייתי אומרת להורים: בואו נקנה רהיטים טובים! אבל במקום להוציא כסף על רהיטים, היינו נוסעים בכל שנה לחופשה.
למשל, פעם נסענו כל המשפחה לגמלא והלכנו שבע שעות בהרים; נסענו לצפת, רכבנו על סוסים… ואף שזה קרה רק בערך פעם בשנה – זה היה כל כך מרשים ובלתי נשכח! חוויות כאלה נשארות עם הילדים לכל החיים.
נוסף על כך, לאמא היה קשר אישי מיוחד עם כל אחד מהילדים: במובן מסוים היא הייתה לא רק אמא, אלא גם חברה.
עם כל אחד היא מצאה איזשהו «חוט מקשר» ייחודי. למשל, אחד מאחיי אהב מאוד ללמוד, היה תלמיד חכם ממש, והוא סיפר לה כל הזמן פירושים מעניינים – הוא מצא אותם במיוחד בשבילה. ואחת מאחיותיי התעניינה מאוד בגיל ההתבגרות במראה החיצוני ובאסתטיקה, ואמא הלכה איתה לקנות בגדים, מוצרי קוסמטיקה וכדומה. אמא חיפשה במיוחד דרכים ייחודיות לגשת לכל אחד מהילדים; זה לא נוצר מעצמו. פעם – זה היה לא מזמן, כשהיא כבר הייתה חולה (ייתכן שעדיין לא ידעה זאת בעצמה), היא הלכה עם אחי הקטן לגן החיות, רק איתו לבדו. ביום רגיל, לא בחג… כמובן, זה לא קרה לעיתים קרובות, אבל הותיר זיכרונות עזים וחיים.
איך ההורים הגיבו כשאתם, הילדים, התנהגתם לא יפה?
אמא אף פעם לא הגיבה מיד. זו גישה מאוד לא שגרתית, והיא בוודאי דרשה הרבה כוחות נפש.
רק לאחר זמן מה היא הייתה פותחת בשיחה על מה שקרה. גם אבא נהג כלפינו בסלחנות, וסלח אפילו על דברים שכיום, כשאני נזכרת בהם, אני חושבת: איך הוא היה מסוגל? בכל מה שנגע לנזק חומרי הוא היה אומר: «לא נורא!»
פעם איבדתי סכום כסף גדול, ובפעם אחרת קלקלתי מצלמה מיוחדת במינה… והוא רק אמר שחבל מאוד – וזהו. רק הרבה יותר מאוחר שמעתי מאמא שהוא כעס מאוד אז. כמובן, היו מקרים שבהם הם התרגזו וכעסו בגלל משהו, אבל אחר כך אמא תמיד הייתה משוחחת איתנו על זה.
האם היו נושאים עקרוניים שההורים הגיבו עליהם ברצינות רבה יותר?
מרמה, שקרים. בשאר הדברים הם היו גמישים מאוד, והרבה השתנה לפי הנסיבות. למשל, כשרק הגענו, ההורים דרשו שבשש בערב כל הילדים יהיו בבית. כעבור זמן מה הם ראו שזה לא מעשי וקבעו גבולות אחרים. נוסף על כך, הם הרגילו אותנו לאחריות. אבל בסך הכול, הרבה היה תלוי במצב. למשל, אחת מאחיותיי אהבה מאוד להסתובב בחוץ, ויכלה לעשות זאת שעות – ממנה דרשו ההורים לחזור הביתה בשעה קבועה ומדויקת. אחד האחים דיבר בתקופה מסוימת בצורה לא הולמת ובחוצפה – והתגובה הייתה בהתאם.
למה אמא הקדישה את מרב תשומת הלב, ובמה השקיעה בבית שלה כוחות רבים במיוחד?
אם מדובר בבית עצמו – היא הייתה קונה כל מיני חפצים קטנים, אפילו זולים, העיקר שהכול יהיה יפה ואסתטי.
כל הילדים השתתפו בחוגים שונים – אגב, אמא השקיעה בזה לא מעט כסף, אפילו בזמנים הקשים ביותר. אני זוכרת איך באופקים (כשהייתי בערך בת עשר) ספרתי שוב ושוב מטבעות נחושת קטנים, כדי לאסוף מספיק כסף לגביע גבינה לבנה לארוחת הערב. אבל היה מובן מאליו שגם אז הלכתי לחוג ציור – הרי כל כך אהבתי את זה!
בכלל, היו תקופות שבהן מצבנו הכספי היה קשה והיו חסרים לנו דברים רבים. הרגשתי את זה – ואני חושבת שזה בונה מאוד את האישיות.
היום אני דואגת בכוונה שהילדים שלי ירגישו לפעמים שחסר להם משהו; אני רוצה שילמדו להתמודד עם העובדה שבחיים לא תמיד מקבלים כל מה שרוצים.
ספרי על הכבוד במשפחה.
הכבוד העצום שאמא רחשה לאבא היה אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לאופן שבו צריכה להיראות משפחה יהודית. זה היה משהו לא ייאמן.
בסעודות השבת איש לא התחיל לאכול לפני אבא. לפעמים היינו צריכים לחכות לא מעט זמן – הרי תמיד היו אורחים – עד שהיה פורס את החלה, לפעמים לכחמישה עשר איש, נוגס בה ואומר «מממ!», כדי להראות כמה היא טעימה – וכולם יושבים ומחכים. לאחר מכן היו מגישים לו ראשון את האוכל – וכך בכל דבר. וגם אבא, כמובן, התייחס לאמא בכבוד רב מאוד והתייחס לדעתה במלוא הרצינות.
מאיתנו ההורים לא דרשו מחוות כבוד מיוחדות כלפיהם, אלא היו יותר כמו חברים. ליתר דיוק, הם הצליחו למצוא את דרך האמצע, ולהיות לנו גם הורים וגם חברים. פעם כתבתי לאמא משהו שכאשר האחים שלי ראו אותו, הם אמרו שזו ממש חוצפה. למעשה, זו הייתה התשובה שלי אליה בנושא ששוחחנו עליו קודם לכן, וכתבתי לה כמו לחברה. ואמא כל כך שמחה, עד שתלתה את המכתב הזה על הקיר.
נוסף על כך, ההורים אף פעם לא רבו בנוכחותנו. כמובן, היו פעמים שבהן לא הסכימו בעניין כלשהו או דנו במשהו בסערת רגשות – אבל מריבות לא היו.
כשגדלנו וגם אנחנו התחלנו להביע את דעתנו, ההורים התייחסו לדעותינו בכבוד רב. הם היו מוכנים להקשיב, לקבל את מה שאמרנו, ולפעמים אפילו התייעצו איתנו בעניין חינוך הילדים הקטנים. אפילו הרגשתי קצת שאני אמא שלהם.
ואשר לאחי הצעיר (הבא אחריי) – אמא העריכה כל מילה שלו! כשהיא נפטרה, הרגשתי שאיבדתי לא רק אמא, אלא גם חברה קרובה.
איך ההורים התייחסו למריבות בין הילדים?
אני זוכרת שאחי הצעיר (שהזכרתי קודם) ואני היינו חברים טובים, אבל עם זאת רבנו כל הזמן. פעם, אחרי מריבה נוספת, אמא אמרה (ברוגע מוחלט): «אם אתם רבים כל הזמן, אולי עדיף שלא תהיו יחד?» היא הושיבה אותנו בחדרים נפרדים ואמרה שאנחנו יכולים לשחק ולעשות מה שאנחנו רוצים – אבל לא לצאת. שנינו התחלנו לבכות, אבל היא לא ויתרה. התחלנו לשלוח זה לזה פתקים, מתנות… זה נמשך אולי כשעה, אבל לי זה נראה כמו נצח.
אני גם זוכרת שכאשר אמא ביקשה ממני לעזור, למשל לטאטא, ואני אמרתי ״לא רוצה״, היא ענתה: ״אז לא צריך, אטאטא בעצמי!״ ואז כבר הייתי רצה: ״לא, אני!״ כך היה כשהייתי קטנה. כשגדלתי וכבר היו הרבה קטנטנים, אמא הייתה זקוקה לעזרה רבה הרבה יותר, והתשובה ״לא״ לא התקבלה. אם עכשיו צריך לשטוף כלים — שוטפים כלים, בלי חכמות! גם אם זה לא העיסוק הכי נעים בעולם — אין מה לעשות!
לסיום: נסי להגדיר מה היה ״הקו המשפחתי המרכזי״ בחינוך.
ראשית: במשפחה שלנו יושם העיקרון, בלשונו של ספר משלי, ״חנוך לנער על פי דרכו״. היינו שמונה, ארבעה אחים וארבע אחיות; כל האחים למדו בישיבות שונות, והאחיות — בסמינרים שונים, כל אחד במקום המתאים לו ביותר. לא הייתה שום ״דרך סלולה מראש״; לכל אחד הייתה דרך משלו, ואצל כל אחד ניסו ההורים לפתח את הכישורים הייחודיים שלו, את התחום שאליו נטה יותר מכול.
כבר הייתי גדולה מספיק כדי לראות איך הדבר מיושם אצל אחיי ואחיותיי הצעירים, כמה מחשבה ההורים מקדישים לכך ואיך הם מחפשים את מה שמתאים לכל אחד.
כמה כוחות נפש הם השקיעו בזה — שום דבר כאן לא היה מובן מאליו! ובאיזה כבוד התייחסו לכל אחד מהילדים כאישיות בפני עצמה, ולא רק כאל ״הילד שלי״! אני רואה שחייהם של ילדים ובני נוער רבים נהרסים דווקא משום שההורים מנסים לדחוק את כולם לאותה תבנית.
למשל: ״במשפחה שלנו נהוג שכל הבנות הולכות ללמוד בבית ספר מסוים…״ ומה אם דווקא לילדה הזאת בית הספר הזה אינו מתאים? לא, שולחים אותה לאותו מקום שאליו נשלחו שאר האחיות, והיא אינה מצליחה למצוא שם את מקומה…
נראה לי שבדור שלנו חיוני לחנך ילדים בהתאם לנטיותיהם.
שנית: אמא תמיד השתדלה מאוד שנהיה פתוחים איתה, שיהיה בינינו קשר אישי. ילד נפתח רק כשיש קשר קרוב, וזה לא קורה מעצמו. ניהלנו איתה שיחות מלב אל לב — לא לעיתים קרובות, אולי פעם בחודש, אבל דיברנו במשך שעתיים־שלוש. אחרי שהתחתנתי הגענו להורים לשבת לעיתים רחוקות למדי, אבל כשהגענו, יכולנו לדבר כל הלילה.
עוד נקודה חשובה שבעלי ציין: ״תמיד היו לה מיליון עיסוקים שונים, אבל כשהיא דיברה איתך, הרגשת שהיא איתך במאה אחוז״. ואפילו בעלה של אחותי הצעירה, שהכיר את אמא רק כמה חודשים, אמר אחרי פטירתה שספק אם עוד מישהו במשפחה יעריך ויכבד אותו כמוה — אולי רק אשתו… זה באמת מעניין מאוד: לאמא אכן היה מעט מאוד זמן פנוי, היא תמיד הייתה עסוקה מאוד, לא תמיד הייתה בבית כדי להקשיב לנו — אבל כשהיא דיברה עם מישהו, היא נתנה לו תחושה שהיא איתו כולה, ושמוכנה להקשיב לו כמה שירצה.
מתוך הספר ״על החינוך במסורת היהודית״