הרבנית אסתר אופנגנדן
לעיתים קרובות בעיות כספיות הן הגורם לסכסוכים. למשל, קיבלתי שאלה —
האם נכון שבחברה החרדית לא מקובל שאישה תשתכר יותר מבעלה?
תחילה נשיב ישירות על השאלה עצמה: לא.
זה לא נכון. במידה מסוימת, זה אפילו אבסורד. דמיינו, למשל, שהאישה רוצה לקבל עליה את הדאגה לפרנסת המשפחה כדי שבעלה יוכל להתמסר כל כולו ללימוד התורה. האם ייתכן במצב כזה — "שהאישה לא תשתכר יותר מבעלה"?
או ניקח משפחת אברך רגילה — משכורתה של האישה תמיד תהיה לכל הפחות בגובה המלגה של בעלה בכולל...
כמו בכל חברה אחרת, גם בחברה החרדית יש משפחות שונות: האישה יכולה להשתכר יותר, וכך גם הגבר, וכן הם יכולים להשתכר סכומים שווים. בעת משבר עשוי להיות מקובל גם שלא להשתכר באופן זמני.
האחריות לפרנסה בחברה החרדית מוטלת על הבעל.
כיצד הוא מממש את האחריות הזאת בפועל? האם המשפחה מחליטה שהגבר ישתכר, או “יגלגל גמ"חים”, או שהאישה תסייע לו, או בוחרת בכל דרך אחרת — זו החלטתה של כל משפחה בפני עצמה.
למעשה, השאלה הזאת מאוד... לא "חרדית". ניזכר בסיפור על רבי עקיבא ואשתו. הרי כשיצא ללמוד, רחל לא רק חיה לבדה ופרנסה את כל המשפחה, אלא גם מכרה את שערה כדי לשלוח לו כסף. או הסיפור על איקר וסבתו. או על החנות הקטנה שניהלה אשתו של החפץ חיים — הוא לא הרשה לה לפתוח את החנות בשעות אחר הצהריים כדי שלא ליצור תחרות. סיפורים כאלה יש מאות בכל דור.
העניין הוא שכסף הוא נושא המוקף בקלישאות, והן אף סותרות מאוד זו את זו.
יהיה מעניין לבחון מה אנחנו חושבים על כסף, ועד כמה מחשבותינו תואמות את המציאות. למשל:
כסף הוא דבר מלוכלך.
אף פעם אין יותר מדי כסף.
מי שמשלם, הוא שמזמין את המוזיקה.
הבעל הוא ראש המשפחה משום שהוא המפרנס.
ואז התפיסות המוכרות שלנו — שאינן חרדיות כלל וכלל! — הפחדים שלנו והמיתוסים שעליהם גדלנו, מתחילים למלא תפקיד חשוב, אך מאוד לא חיובי, ביחסים במשפחה.
הוסיפו לכך שכסף הוא נושא שלא מקובל לדבר עליו.
זה לא יפה. זה לא תרבותי.
באמריקה נערך מחקר שהראה עד כמה לא מדברים על כסף. התברר, למשל, שמעסיקים יכולים בלי כל קושי לשלם משכורות שונות לחלוטין לאנשים שלא רק מבצעים את אותה העבודה, אלא גם יושבים באותו החדר, משום שהם לא יגלו זאת — הרי על כסף לא מדברים.
במשפחה אי אפשר להימנע משיחות על כסף. אבל האם באמת דנים בנושא, או שרק נותנים הוראות, מביעים עלבונות וביקורת, וצוברים חוסר שביעות רצון וחוסר הבנה?
פגשתי משפחות שהבעיות בהן התגלו כשהאישה החלה להשתכר יותר מבעלה.
לכאורה — כמה נפלא! — יהיו פחות קשיים כלכליים, האישה תוכל להרגיש שהיא מצליחה, והבעל — לשמוח בשמחתה.
...פתאום צצות אצל שניהם אותן קלישאות — רגע! מי בעל הבית? האם אפשר לכבד אותי/אותו אם אני/הוא לא מביא כסף הביתה? מי המפרנס? מי "מזמין את המוזיקה"?
ומתברר שלא מדובר בכסף, אלא בכוח, באחריות ובשליטה.
הוסיפו לכך את הקושי לדבר על זה בפתיחות וברוגע — והנה הסכסוך.
יכול להיות גם מצב אחר. במשפחה כל כך לא נהוג לדון בנושא הכסף, עד שמתברר שהכול הוטל על כתפיו של אדם אחד; איכשהו כך "יצא" — ולא ברור מה לעשות.
את הכסף אפשר לספור. אבל מה שחשוב אינו כמות הכסף, אלא מי אנחנו בעיני עצמנו ואיך אנחנו מרגישים במשפחה שלנו.
יש אחריות של הבעל ויש אחריות של האישה.
יש כישורים של הבעל ויש כישורים של האישה.
יש האפשרויות העומדות בפועל לרשות הבעל, ויש האפשרויות העומדות בפועל לרשות האישה.
ויש החיים, שזורמים, משתנים ומציבים משימות חדשות.
במשפחה חרדית יש לבעל ולאישה תפקידים מוגדרים. מוגדרים — ולא קנויים. אנחנו משתדלים ללכת יחד בדרך החיים, והשאלה מי מצליח יותר בעבודה אינה הגורם החשוב ביותר.
אפשר לעשות כמה תרגילים:
- כתבו על דף כמה שיותר פתגמים, ביטויים ורעיונות הנוגעים לכסף.
- מצאו את אלה שסותרים זה את זה. (למשל, "האושר אינו טמון בכסף" ו"אושר הוא להיות בריא ועשיר").
- סמנו בקו את המשפטים שאתן ובני זוגכן מאמינים בהם.
- קבלו כאקסיומה שבכל דעה יש יסוד של אמת. נסו לדון ברעיונות שעליהם אינכם מסכימים.
בהצלחה!
המשך יבוא