הרבנית לאה גנס
לאחר שדיברנו על עונשים, כדאי לשוב ולדון בכעסו של ההורה. חשוב לעשות זאת לפני שנעבור לחלק השני של דרכי החינוך: «ימין מקרבת».
מהו הרגש הזה — כעס? האם יש לו הצדקה? האם קיים «כעס צודק»? מה בונה ומה הורס אדם כעסן בבית ובחינוך הילדים?
בקהלת (10:1) נאמר: «זבוב מת גורם לשמן המשחה להבאיש ולתסוס; מעט סכלות גוברת על חוכמה וכבוד».
אפשר לדמיין כלי גדול ובו שמן יקר, שמן רוקח (שמן קוסמטי), שריחו נעים מאוד. והנה, זבוב פגרים קטן נכנס לתוכו ומת. אדי הריקבון שהכניס הזבוב הקטן לשמן המשובח מספיקים כדי שהשמן יתסוס ויתקלקל לחלוטין, יתחיל לבעבע ויפיץ צחנה דוחה. לכאורה זה לא הגיוני: מדוע כלי גדול של שמן צריך להתקלקל בגלל זבוב קטן אחד?
בתלמוד (ברכות 61 ע"א) נאמר שהזבוב הזה הוא היצר הרע, השוכן בין שני חלקי הלב. מדוע זבוב? כנראה משום שהיצור החי הזה ממשיך להטריד את האדם בלי הרף, לא משנה כמה מגרשים אותו.
בהחלט ייתכן שאנחנו רואים אדם מלא במידות טובות, שמעשיו הטובים מפיצים ריח ניחוח כשמן משחה. יש לו שכל חד להפליא ולב טוב. אבל אם אינו שולט במידותיו הרעות, כל ה«שמן» המשובח הזה יתקלקל. הוא עלול לאבד את כל מה שיש לו: בית, משפחה, אהבה, ילדים. הוא יהרוס הכול במו ידיו!
במסכת סוטה (3 ע"ב) נאמר: «כעס בבית הוא כתולעת בזרע שומשום» — הוא הורס את הבית. בהמשך נאמר שהדבר נוגע יותר לנשים (הרי נשים נמצאות יותר בבית ומזוהות עם הבית, אבל בכל הנוגע לחינוך — גם כעסו של האב עלול להזיק מאוד). גודלה של התולעת שבשומשום דומה לגודלו של זרע השומשום; היא קטנה כל כך, אבל הנזק שלה עצום.
מדוע דווקא כעס?
מדוע אנחנו מדברים על הכעס כעל כוח הרסני, ואיננו דנים ברגשות שליליים אחרים: עלבון, אשמה, חרדה ומרירות?
טבעי שאדם יחווה את כל קשת הרגשות, אבל לפעמים דווקא את הכעס קשה ביותר לרסן. איננו מדברים על משימות שאי אפשר להשיגן: לא לחוש כעס כלל. כאן מדובר באדם שהתמכר לכעס, והכעס נעשה חלק מחייו (התפתחה אצלו "התמכרות לאדרנלין" שהכעס מעורר).
חכמינו במסכת שבת (105 ע"ב) אומרים: «מי שקורע בגדים בכעסו, שובר כלים בכעסו או מפזר רכוש בכעסו — יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה. שכן זו אומנותו של יצר הרע, הנטייה לרע: היום הוא אומר לו: “עשה כך”, ומחר: “עשה אחרת”, עד שיאמר לו: “לך ועבוד עבודה זרה”, והוא ילך ויעבוד».
חכמינו לא אמרו שכל מי ששובר כלים הוא עובד עבודה זרה, אלא רק מי שעושה זאת מתוך כעס. הכעס נעים לאדם; הוא מעניק לו תחושת כוח וריגוש (פעולת האדרנלין), ומכיוון שבכל פעם צריך להגדיל את המינון, האדם מחריב בהדרגה יותר ויותר את סביבתו. קולו של היצר הרע הולך ומתגבר, וקולה של הנשמה הולך ונחלש, עד שהיצר הרע אומר לו לעשות דבר מופרך לחלוטין — ללכת לעבוד עבודה זרה — והוא ילך, כדי לחוות שוב את האופוריה המוכרת.
הנשמה צריכה לשלוט בגוף
חכמינו במסכת ברכות (61 ע"ב) אומרים: «הצדיקים מונהגים בידי יצרם הטוב, כפי שנאמר (תהילים, 109:22): “לבי שבור בקרבי”; הרשעים מונהגים בידי יצרם הרע (שם, 36:2): “דבר פשע לרשע בקרב לבי (כך אני חש) — אין פחד א-לוהים לנגד עיניו”; ואילו הבינונים — גם זה וגם זה שולטים בהם, כפי שנאמר (שם, 109:31): “לימין אביון הוא עומד, כדי להציל את נפשו מן המושלים בה (שני היצרים)”».
ואילו האנשים הבינונים צריכים לעבוד על עצמם כדי לרסן את יצרם הרע.
מחלקות הגיהינום
יש אמרה ידועה של חכמינו (נדרים, 22 ע"א): «כל הכועס — כאילו כל מיני גיהינום שולטים בו».
אפשר לדמיין שבגיהינום יש מחלקות שונות: על גניבות, על רציחות, על פריצות… ואדם בכעסו כאילו נתון לשליטת כל המחלקות האלה בעת ובעונה אחת.
מה נשאר כאשר הנשמה מסתלקת?
חכמינו מזהירים מפני אנשים כעסנים. בספר הנביא ישעיהו יש פסוק (2:22): «אל תסמכו על האדם, שנשימתו באפו, כי מה ערכו?». [בעברית: חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא. אפשר לתרגם זאת כך: «די לכם, התרחקו מן האדם שנשמתו (עוזבת אותו) בכעסו…»]
ספר ה«זוהר» (רבי יהודה, פרשת תצווה) אומר על הפסוק הזה: «מידת הכעס חסר הדעת: "כאן הקב"ה מצווה את האדם ומזהיר אותו להתרחק מאנשים שמטמאים את נשמתם. כשברא הקב"ה את האדם, עשה אותו בצלמו ונפח בו נשמה קדושה... והאדם ניכר בכעסו: אם הוא שומר על נשמתו הקדושה גם כשהכעס בא עליו, ואינו עוקר אותה ממקומה… זהו אדם כשר… אבל אם אינו שומר עליה, עוקר את הקדושה העליונה הזאת ממקומה ומשכן בתוכו את “הצד האחר” (סיטרא אחרא, כוחות הרע), האדם הזה מורד באדונו, ואין להתקרב אליו ולקיים עמו קשרי ידידות. את הנשמה הקדושה הזאת הוא רודף ומטמא בכעסו. הוא מחליף את הנשמה בכעס…"»
וכפי שנאמר בספר איוב (18:4): «טורף נפשו באפו!..»
הכוונה לאדם שבכעסו מאבד את השליטה העצמית ומאפשר לכעס לשלוט בו ולהכתיב את מעשיו.
הכעס נעשה אדונו, בעוד שלמעשה האדם צריך לקיים את רצון הקב"ה. לכן חכמינו אומרים שהכועס «עושה לו אל זר».
מה פירוש הדבר שהנשמה — נשמה — מסתלקת? פירושו שנשארת רק נפש, הנפש הבהמית. כלומר, האדם נעשה דומה לבעל חיים, מתנהג כבעל חיים ומאבד את צלם אלוקים, צלם א-לוהים.
המשך יבואהכינה גב' זיסי סקרז'ינסקיה