נשמה שלי

כשאמא לא בבית, או למה אנחנו חוטאים?

על פי שיעוריה של הרבנית מ׳ לוי (בתו של הרב שמשון דוד פינקוס) ננסה להבין מהו בית המקדש. מה הייתה משמעותו, ועד כמה טרגי עבורנו חסרונו כיום. בית המקדש הוא מקום המפגש של הקב״ה עם עם ישראל מה פירוש הדבר? הרי הוא נמצא בכל מקום ובכל זמן! אבל …

ר׳ מ׳ לוי

כשאמא לא בבית, או למה אנחנו חוטאים?
על פי שיעוריה של הרבנית מ׳ לוי (בתו של הרב שמשון דוד פינקוס)

ננסה להבין מהו בית המקדש. מה הייתה משמעותו, ועד כמה טרגי עבורנו חסרונו כיום.

בית המקדש הוא מקום המפגש של הקב״ה עם עם ישראל

מה פירוש הדבר? הרי הוא נמצא בכל מקום ובכל זמן! אבל לא בכל מקום ולא בכל זמן אנחנו חשים בנוכחותו. והיעדרה של התחושה הזאת מוביל לחורבן, מוביל לחטא. כולנו, לצערנו הרב, נכשלים לפעמים – בדיבור, בהלכות שבת, בכיבוד הורים, בכוונה הראויה בעת אמירת ברכה…

האם אנחנו רוצים לחטוא? האם אנחנו רוצים לעשות משהו המנוגד לרצון הקב״ה? ודאי שלא. כולנו רוצים לעשות את רצונו. ואנחנו יודעים מהו רצונו. אנחנו יודעים שאסור לדבר לשון הרע, אנחנו יודעים כיצד צריכות להיראות הברכות והתפילות שלנו. אנחנו יודעים כיצד ראוי להתנהג. ואנחנו לא רוצים לחטוא. אז מדוע אנחנו חוטאים? מפני שאיננו חשים בנוכחותו של הקב״ה.

דוגמה קטנה.

בני, כשהיה כבן שלוש, היה ילד מקסים וצייתן, אבל הייתה לו חולשה אחת. הוא אהב לגשת לכיור הקטן שבמסדרון, לפתוח את הברז עד הסוף ולהביט בהתפעלות במפל המים המתיז לכל עבר, מראה שאין דומה לו… משום מה, אמו כלל לא הייתה שותפה להתלהבותו, וניסתה בכל הדרכים שהכירה להסביר לו שאסור לעשות זאת. בסופו של דבר הבין הילד שעדיף לא להתווכח עם אמא, ובדרך כלל לא נגע בברז.

בשלב מסוים שמתי לב שמתחולל בינינו מאבק מעניין. הילד לא היה טיפש. אם אמא הייתה בקרבת מקום, ממש בטווח הראייה או בחדר הסמוך, הוא לא פתח את הברז כלל. עם אמא לא כדאי להסתבך. אם אמא הייתה בקצה השני של הבית (הבית לא גדול כל כך, ובכל זאת), לפעמים פתח את הברז ולפעמים לא. הבעיות התחילו כשאמא יצאה מן הבית. כמעט תמיד הייתה בתי הגדולה מתקשרת אליי: ״אוי, אמא, מוישה פתח את הברז…״.

הכול פשוט מאוד. כשאמא לא בבית, אפשר לעשות את מה שהיא לא מרשה.

כשאמא בבית, הילד חושש מעונש או שאינו רוצה לצער אותה. אבל כשאמא איננה, היא לא רואה, היא לא יודעת – נדמה שהכול מותר.

אנחנו חוטאים, עושים משהו בניגוד לרצון הקב״ה, מפני ש״הוא לא בבית״. כולנו יודעים שהוא נמצא בכל מקום, אבל איננו מרגישים זאת, איננו מרגישים שהוא רואה ושומע את כל מה שאנחנו עושים. בשעת התפילה עלולה להתעורר בנו תחושה שאנחנו מדברים אל הקיר, ואנחנו יכולים לסגור את הסידור בלי שהרגשנו שהוא שומע כל מילה שלנו. תחושת הקשר עם הבורא, התחושה שהוא כאן, קרוב, שהוא רואה אותנו – היא שחסרה לנו.

בבית המקדש אי אפשר היה שלא לחוש בנוכחותו של הקב״ה

חז״ל אומרים שכל מי שהגיע לירושלים מיד חזר בתשובה. מה קרה? פתאום הוסרו כל המחיצות, והיהודי הרגיש – הבורא נמצא כאן. איך היה יכול לחטוא? איך היה יכול לעשות משהו המנוגד לרצונו? הוא נבהל מעצמו וחזר בתשובה בו במקום. לא היה אדם שלן בירושלים בלי שחזר בתשובה. איך אפשר לחטוא כשהקב״ה נמצא קרוב?

עלינו להבין שבזכות בית המקדש זכינו למתנה הגדולה ביותר – כפרת עוונות.

המשך יבוא
תרגום ועיבוד: גב׳ ח׳ ברמן