הרבנית לאה גנס
חלק שלישי: כשמגיע משבר
לעיתים קרובות, בתחילת חיי הנישואין הכול מתנהל היטב. עוברות כמה שנים מאושרות למדי, ואז מגיעה תקופה של ניסיונות: בעיות כלכליות, בעיות בריאות, מישהו מהקרובים נפטר (חס ושלום). כל הדברים האלה, שלא חושבים עליהם בהתחלה ושלא מאחלים אפילו לאויב, באים פתאום. ואז מה שנראה בלתי מעורער וקבוע כבר לא עובד, וצריך שוב לעבוד על עצמנו ועל המידות שלנו, ולעבוד על בניית הבית שלנו. לאישה שלא הפסיקה להשקיע בחיי הנישואין שלה כל הזמן הזה יהיה קל יותר באופן ניכר גם בעת הניסיונות. היא יודעת שיחד, היא ובעלה יכולים להתגבר על כך.
אם בני הזוג אינם מוכנים להשקיע בנישואיהם, בדרך חלקה הם עוד יצליחו איכשהו ״למשוך את העגלה״, אבל במהמורה הראשונה, בניסיון הראשון, המשפחה עלולה להתפרק. אני מכירה משפחות רבות כאלה. ילד של מכרים שלי חלה במחלה קשה (חס ושלום, שלא יקרה לאיש), התחילו טיפולים, נסיעות לבית החולים והוצאות גדולות — וזה היה סופה של המשפחה. הם נפרדו. כנראה במצבים כאלה נבחן אם הם היו מספיק ״ביחד״, מאוחדים.
ואיך זה נראה בפועל?
על חוה כתוב: ״ואל אישך תשוקתך״. אחד ההסברים הוא שלפני החטא, אהבתם של אדם וחוה הייתה דומה לאהבת הורה לילדו — טבעית ומקבלת. ואילו לאחר החטא חוה צריכה לעבוד על כך שתהיה ״תשוקתה״ לבעלה.
מה פירוש ״להיות יחד״, ״להכניס את האחר לתוך האנוכיות שלנו״, בפועל?
הכוונה היא, למשל, לחוש את תחושותינו ולשער שאולי גם האחר מרגיש אותו דבר. נניח שמשפחה חזרה בערב מטיול. אמא העייפה מרגישה שהיא רוצה כוס מים ולנוח! אבל מה מרגישים האחרים? אנחנו מבינות מה הילדים מרגישים, זה טבעי. גם הקטנים עייפים ורוצים לשתות — להם אתן ראשונים, אפילו לפני שאשתה בעצמי. עם הבעל זה שונה. אנחנו לא חשות את צרכיו באופן טבעי. והתפקיד שלנו הוא לכלול את צרכיו בתוך צרכינו, כך שצרכיו יורגשו כצרכים שלנו. יש נשים שעובדות על כך וזוכות.
אני זוכרת איך בכל שנה חמי היה אומר לחמותי שתקנה לעצמה משהו שישמח אותה, איזו מתנה. אבל היא כה צנועה בדרישותיה, וכל כך לא הייתה זקוקה לשפע של חפצים… היא הייתה שואלת: ״אבל מה אקנה?! אני לא צריכה שום דבר!״ אבל בכל פעם הוא היה עונה: ״לא, את חייבת לשמח את עצמך במשהו!״ היא הלכה וקנתה לו מעיל חדש: ״הנה! עכשיו קניתי משהו שישמח אותי!״ וכך היא באמת הרגישה.
דמיינו שכולם סוף סוף נשכבו לישון אחרי יום מתיש. ופתאום האישה נזכרת שהדלת לא נעולה. מי צריך לקום ולנעול אותה? האנוכיות שלנו אומרת: ״אני כל כך עייפה! עד שהאכלתי את הילדים, רחצתי והשכבתי אותם! שהוא יקום!״ אבל מי שעובדת על עצמה תאמר: ״רק אומרים שהם המין החזק ואנחנו המין החלש. למעשה, לנשים יש הרבה יותר כוחות פנימיים ויכולות נסתרות. אני אקום ואנעל את הדלת בעצמי״.
כיצד קורה שמן הקשר בין שני אנשים נוצרת אחדות? כשהם עובדים על הכללת האחר בתוכם, על כך שיחושו אותו כמו את עצמם ויראו בצרכיו את צרכיהם. אז נעלם הגבול שמעבר לו נמצא ״האחר״, והוא נעשה ״אני״.
כשמברכים חתן וכלה אומרים ״שתזכו לבניין עדי עד״ (״תזכו לבית נצחי״, כלומר, שמשפחתם תעמיד דור המשך איתן). אפשר להבין זאת גם כ״תזכו לבנות כל הזמן״, משום שאם מפסיקים לבנות, מתחיל ההרס, חס ושלום.
הכינה: גב׳ זיסי סקרז'ינסקיה