היום אני רוצה לדבר על מידה חשובה כל כך כמו «לדון לכף זכות». מידה זו תקל מאוד על חיינו ותעזור לנו להימנע מטעויות אפשריות ומאי־הבנות.
כדי לחוש את המושג הזה לעומק, אני רוצה לספר היום סיפור מחיי שלי, שממחיש היטב את מה שאני רוצה לומר.
נולדתי בבלגיה. למדתי בבית ספר יהודי. בשכבה שלנו היו 60 בנות, ואחת מהן נעשתה חברתי הטובה ביותר. כיום היא גרה באמריקה. באותם ימים היינו קרובות מאוד, לעיתים קרובות הכנתי בביתה שיעורי בית והתכוננתי לבחינות.
גם אמה נעשתה חברה שלי, אם אפשר לומר כך. היא הייתה אישה טובה מאוד, בעלת מידות נעלות מאוד. בדיוק באותה תקופה היא חלתה במחלה הידועה והמסוכנת. היא נאלצה לעבור טיפולים בבית החולים, שכל אחד מהם הותיר אותה חסרת כוחות לחלוטין.
אבל היא לא רצתה לספר לאיש על מחלתה. רק בעלה וחברתה הקרובה ביותר ידעו על כך. היא קיוותה שאם מצבה יחמיר עד כדי כך שיהיה אפשר להבחין בכך, עוד יהיה לה זמן לספר לילדים. ובינתיים — היא לא רצתה שידאגו.
לאחר אחד הטיפולים חזרה הביתה במונית. בתוכה התחולל מאבק בין שתי אפשרויות. מצד אחד, היא עייפה מאוד, חסרת כוחות לחלוטין, הכאב מתיש אותה — צריך לנסוע הביתה. ושם לבכות לתוך הכרית ולרחם על עצמה. מצד אחר, בדיוק באותו ערב נערך מפגש של נשות האזור כולו, עם הפרשת חלה והרצאות — מעין ערב «התחזקות» (חיזוק). והיא השתוקקה מאוד לתמיכה שתעניק לה כוחות פנימיים…
בסוף הרחוב היא ביקשה מהנהג לפנות שמאלה — אל מקום המפגש, ולא ימינה — הביתה. אבל פרט אחד הטריד אותה. בדרך כלל הייתה מגיעה למפגשים כאלה, כמו כולן, עם מאכל כלשהו שהכינה בעצמה: פשטידה, סלט, עוגה. היא בישלה אוכל טעים מאוד, ובתחרויות האפייה והבישול של ימינו הייתה זוכה בפרסים הראשונים... אבל באותו יום הגיעה היישר מבית החולים, בידיים ריקות.
כשעזבה את המפגש, הנשים שנשארו שם החלו לדון בהתנהגותה. למה היא באה בידיים ריקות?! היא כבר חיתנה את רוב ילדיה, אין לה בבית תינוקות שמפריעים ומסתובבים בין הרגליים — היא פנויה הרבה יותר מאיתנו! איך היא מרשה לעצמה להגיע כך?!
כעבור חודש נסעה שוב מבית החולים, ושוב פנתה למפגש הנשים בשארית כוחותיה. מצבה הורע מאוד, והיא שוב באה בלי כלום, היישר מבית החולים, כדי לשאוב שם כוחות… אותן נשים עצמן שוב דנו בהתנהגותה ה«חסרת מצפון». באותו שבוע השיבה את נשמתה לבוראה.
ואיך נודע לנו כל זה? במהלך השבעה (שבעת ימי האבל) באו הנשים האלה לנחם את המשפחה. ואותה חברה קרובה יחידה שידעה על מחלתה אמרה לנשים האלה: «עליכן לדעת שהיא התביישה מאוד להגיע לערב בידיים ריקות, אבל היא לא רצתה לספר לאיש על מחלתה ולהצטדק. ובכל זאת, היא הרגישה שמסתכלים עליה אחרת. היא הרגישה והבינה שאתן מגנות את התנהגותה. אבל היא הייתה זקוקה מאוד לבוא ולקבל עידוד לנפש, גם כשהגוף סירב לשרת אותה. עליכן לדעת שהיא הייתה מגיעה אחרי טיפולים קשים ביותר בבית החולים, והיא הרי הייתה חולה כמעט 8 שנים…»
הנשים האלה חשו אי־נעימות גדולה. ומה בעצם עשו? הן לא דנו אותה לכף זכות. הן ייסרו את עצמן: מדוע לא חשבו עליה בסלחנות רבה יותר? למשל, שאולי היא נתונה עכשיו במצב כלכלי קשה, או שהיא עייפה? מדוע מיהרו לשפוט אותה לחובה?
בסופו של דבר נסעו הנשים האלה לקברה כדי לבקש מחילה — יש בהלכה הליך כזה…
אני רוצה שכולנו נקדיש לכך יותר מחשבה: לדון את הזולת לכף זכות. חכמינו אומרים: «הוי דן את כל האדם לכף זכות» — יש לדון כל אדם לטובה. מן הצד האחר, המילה כל פירושה גם «בשלמותו», כלומר צריך לדון את האדם כמכלול, עם כל בעיותיו העכשוויות, עם עברו, עם אופיו, עם חינוכו ועם מצבו הנפשי, הגופני והכלכלי.
האם אפשר להכיר אדם בשלמותו? ספק רב. אפשר להכיר שליש ממנו, חצי ממנו, אבל אי אפשר לדעת הכול על אדם. יש עוד נקודה מעניינת. המילה כף מציינת כף מאזניים, אבל כך נקראת גם, למשל, כף הנעליים שמשתמשים בה כדי להכניס את הרגל לנעל. בדומה לכך, כדי להבין את הזולת צריך להשתמש בכף כזאת כדי «לנעול את נעליו».
כמה טוב כשמקיפים אותנו אנשים שאנו יודעים שהם דנים אותנו לכף זכות! אפשר לסמוך עליהם, הם לא יפרשו את הטעויות שלנו כניסיון מכוון להזיק. אנחנו רגועים בחברתם. הבה נהיה בעצמנו אנשים כאלה: נביט בסובבים אותנו רק מן הצד החיובי! נדון את כולם לכף זכות!
תרגום: גב׳ זיסי סקרז'ינסקי