בתיה ציבוקמאכר
אבי ושלוימי היו בלתי נפרדים מאז שהם זוכרים את עצמם. הם תמיד ישבו יחד באותו שולחן בכיתה, עשו יחד שיעורי בית, וגם את זמנם הפנוי בילו לעיתים קרובות יחד. אנשים שלא הכירו אותם היטב אפילו חשבו לא פעם שהם אחים.
הסיפור שלנו מתרחש בתקופה שבה הבנים למדו בכיתה השמינית והתחילו לחשוב לאיזו ישיבה כדאי להם ללכת. בוקר אחד נכנס המנהל לכיתתם והודיע: ״ילדים יקרים! בעוד שבועיים יתקיים בחיידר שלנו מבחן גדול בעל פה. הנהלת החיידר מזמינה את אבותיכם, אחיכם וסביכם להיות עדים להישגיכם המצוינים. אל תשכחו שגם רבנים גדולים יהיו בין המוזמנים!״
שלוימי הרגיש שליבו עומד לקפוץ מחזהו: איזה כבוד! הוא חייב להתכונן היטב למבחן הזה ולהוכיח שהוא נמנה עם התלמידים הטובים ביותר! מחשבותיו נקטעו בקולו של אפרים: ״שלוימי, אתה רוצה ללמוד איתי הערב?״ על הזמנה כזאת שלוימי יכול היה רק לחלום: ״אפרים היה התלמיד הטוב ביותר בכיתה, וכל ילד רצה ללמוד דווקא איתו!״ לפתע פנו מחשבותיו של שלוימי לכיוון אחר: ״אבל אם אלך ללמוד עם אפרים, מי יהיה החברותא של אבי? תמיד למדנו יחד, והוא כנראה ייפגע מאוד… מצד שני, אם אלמד עם אפרים הערב, אוכל להתכונן הרבה יותר טוב מאשר אילו הייתי מתחיל ללמוד עם אבי מחר אחר הצהריים…״
בסופו של דבר גבר הפחד להיראות לא טוב בעיני הבוחנים, ושלוימי החליט: ״מצוין, אפרים, בוא נלמד בערב!״ הבנים קבעו להיפגש בבית הכנסת בשעה שש.
ככל ששלוימי ניסה להימנע משיחה עם אבי באותו יום, חברו השיג אותו במסדרון ושאל את השאלה ששלוימי ניסה כל כך להתחמק ממנה: ״נו, איפה נלמד היום – אצלך או אצלי? אהה… מממ… תשמע, אבי, היום זה לא יסתדר… למה? מה קרה? אני פשוט לא יכול…״
לאבי לא נותר אלא לנסות ללמוד לבדו בבית, אך הלימוד בלי חברותא פשוט לא התקדם. אבי החליט ללכת לבית הכנסת, בתקווה שהאווירה הכללית בבית המדרש תעזור לו להתרכז ולהבין טוב יותר את החומר. ״וחוץ מזה״, חשב אבי, ״אולי אפגוש שם עוד ילד שלא הצליח למצוא חברותא, ונלמד יחד!״
הראשון שאבי ראה ברגע שנכנס לבית הכנסת היה חברו הטוב ביותר, שישב ליד ארון הספרים הגדול והקשיב בתשומת לב להסברו של אפרים. אבי לא היה מסוגל להישאר, הסתובב וגרר את רגליו הביתה. ואילו אפרים, שלא העלה בדעתו שהלימוד שלהם בחברותא היה אמור להישאר בסוד, העיר כבדרך אגב: ״ראיתי עכשיו את אבי. הוא נכנס לבית המדרש ויצא מיד, כנראה חיפש מישהו״. שלוימי הרגיש כיצד הוא מחוויר ומיד מסמיק – הרי חברו ודאי נפגע מכך שהעדיף על פניו שותף אחר ללימוד, בלי לומר לו על כך. שלוימי הרגיע את עצמו במחשבה שאבי יבין בעצמו שהוא יוכל להתכונן למבחן טוב בהרבה עם אפרים מאשר לבדו או עם אבי. ״לא נורא״, הרגיע שלוימי את עצמו, ״מחר יום חדש, ונדבר״.
אולם השיחה לא התקיימה. שלוימי חיכה לאבי, כפי שעשה בכל בוקר במשך שנים רבות, כדי ללכת יחד לחיידר, אך אבי, ברגע שהבחין בשלוימי מרחוק, חצה במהירות לצד השני והתרחק בצעדים מהירים, בלי אפילו להביט לכיוונו של שלוימי. כך קרה שמי שהיו רק אתמול החברים הטובים ביותר, כעת אפילו לא דיברו זה עם זה.
הראשון מבני הכיתה שהבחין שחתול שחור עבר בין החברים היה דובי. הוא הצטער מעומק ליבו על כך שחברות יפה כל כך עמדה בפני מבחן קשה. באותו ערב שיתף דובי את סבו בדאגותיו; הסב ידע לתת עצה מועילה בכל מצב בחיים. ״שמע, נכדי״, אמר הסב לאחר שחשב רגע, ״שב לידי. נדמה לי שיש סיפור אחד שיכול לעזור לחבריך לשקם את יחסיהם כפי שהיו פעם״.
הדבר קרה יום לפני פסח, בליל בדיקת חמץ, בביתו של הרבי מטשורטקוב. בשעה שבדק בקפדנות אם יש בבית פירורי לחם, צעק הרבי לפתע: הכסף נעלם! בני הבית מיהרו מיד למשמע צעקתו של הרבי ונודע להם מה קרה. 500 דינרים, סכום שהרבי חסך במשך שנים רבות לנדוניית בתו ושמר במגירה קטנה בשולחן, נגנבו! בימים ההם נחשבו 500 דינרים להון גדול, שדי בו לנדוניית הבת ולכלכלת המשפחה הצעירה בשנותיה הראשונות; נוסף על כך, הבת כבר הייתה מאורסת, והסכום הזה בדיוק הובטח כנדונייתה. מיד התברר שיהיה צורך לדחות את החתונה, ובתו של הרבי הייתה עצובה מאוד.
עד מהרה הגיעה הידיעה על הנדוניה שנעלמה למשפחת החתן. האירוסין בוטלו. למשפחת הרבי לא נותר אלא לנסות בכל כוחה לברר לאן נעלם הכסף. אך כל המאמצים היו לשווא. יום אחד העלה קרוב משפחה רחוק השערה: האם לא נראה לכם שהגנב השפל הזה היה מאיר, השמש שלכם לשעבר? נראה שהוא זה שגנב את כספכם!
לרבי נראתה המחשבה הזאת בלתי מתקבלת על הדעת. ״מאיר הצעיר שימש כשמש בנאמנות עד לנישואיו, והפסיק לעבוד רק מפני שעבר לגור אצל משפחת אשתו בעיר אחרת. לא ארשה לדבר כך בביתי, זה לשון הרע! וחוץ מזה, איני חושב שיש לך הוכחות…״
״אדרבה, דווקא משום שיש לי ראיות נגד מאיר, אני אומר לך שהוא זה שגנב את הכסף! לא מזמן היה מכר שלי בעיר ההיא וסיפר לי שמאיר בנה בית חדש והקים עסק גדול. משום מה לא זכור לי שכלתו באה ממשפחה עשירה; אין ספק שהוא השתמש בכסף שגנב מן הרבי כהון ראשוני!״
בתחילה הרבי לא רצה אפילו לשמוע על כך, אך הטיעונים היו כה בלתי ניתנים לערעור, ואומללותה של בתו העציבה אותו עד כדי כך, שהחליט לנסוע בעצמו לעיר שבה גר השמש שלו לשעבר ולבדוק אם אלה אכן פני הדברים.
אי אפשר היה לתאר את שמחתו של מאיר על ביקורו של האורח היקר. ולא פלא, הרבי הנערץ בא בעצמו לבקר את השמש שלו לשעבר! אולם עד מהרה הבחין מאיר, שהכיר את הרבי היטב למדי, שמשהו מטריד אותו, והבין שהביקור הזה אינו מקרי.
״כבוד הרבי״, העז מאיר לשאול, ״אנא, אמור לי, מדוע אתה חש כל כך לא בנוח בביתי? האם הייתה סיבה נוספת לביקורך?״
הרבי החליט לא להשתהות ולומר הכול מיד: ״חסכונותיי נעלמו. אילו היה מדובר רק בכסף, פשוט הייתי שוכח מכך. אבל כל הכסף הזה נועד לנדוניית בתי, וכעת נאלצנו לבטל את האירוסין. בתי אומללה, משפחת החתן כנראה תמצא לו נערה אחרת, ואני לא מצליח לחשוב איך לשמור על יחסים טובים עם כולם…״
עוד בטרם הספיק הרבי לסיים את דבריו, פרץ מאיר בבכי תמרורים: ״אוי, רבי יקר, האם אי פעם תוכל לסלוח לי על מה שעשיתי! אוי, איך נתתי ליצר הרע לגבור עליי! איך יכולתי להיכנע לתאווה ולשכוח את כל הטוב שעשית למעני במשך כל השנים האלה!״
מאיר עבר לנימה עניינית: ״רבי, אל תדאג, אין לי ברירה, ואחזיר לך הכול. כבר היום בערב תקבל מחצית מן הסכום, ובעוד חודשיים אשלם לך את המחצית השנייה. סע הביתה ונסה לארגן את נישואי בתך״.
אף שביקורו של הרבי השיג את מטרתו, הוא לא יכול היה שלא לחוש את טעמה המר של האכזבה מהשמש שלו לשעבר. הרבי ניסה לסלוח לצעיר – הרי מי מאיתנו לא נכנע אף פעם לפיתוי? – ונסע משם עם החלק הראשון של הסכום.
עוד לא חלפו אפילו כמה שבועות מאז שובו של הרבי, וכבר דפקו על דלתו שני שוטרים וליוו אותו לתחנת המשטרה המקומית. הרבי המבוהל הלך בעקבות נציגי השלטון המקומי, בלי שיהיה לו מושג באיזה פשע יאשימו אותו.
אולם הכול התברר כטוב בהרבה מכפי שחשב. מפקד המשטרה קיבל את פני הרבי בחום, הושיב אותו בכורסה נוחה ושאל: האם אירעה לאחרונה גנבה בביתך? הרבי, שלא רצה להעלות את פרטי הפרשה שהיו כה לא נעימים לו, אמר שאינו רוצה לדון בנושא – הרי בסופו של דבר השמש הודה, חלק מן הכסף כבר הוחזר והיתר יוחזר מעט מאוחר יותר, אז מדוע להכתים את שמו של יהודי שבסך הכול הוא אדם טוב?
מפקד המשטרה, לעומת זאת, לא ויתר: ״רבי, הרי זה לטובתך! נסה להיזכר, האם נגנב משהו מביתך לאחרונה? אולי סכום כסף גדול?״ הרבי התייאש מניסיונותיו להסיט את השיחה ונאלץ להודות בחלק מן הדברים: ״כן, אכן נגנב משהו מביתי, אבל כבר השבנו את מה שאבד, כך שאין על מה לדבר״.
״אתה יודע, רבי״, השיב השוטר המבולבל, ״איני יודע על איזו אבדה שהושבה אתה מדבר, אבל כאן, במגירת שולחני, נמצאים 493 דינרים שנגנבו דווקא מביתך״.
״אדם מסוים היה לקוח קבוע בבר המקומי״, המשיך השוטר, ״לאחרונה, במקום בירה זולה, הוא החל להזמין לעצמו משקאות יקרים, כיבד את חבריו ושילם על כל אלה במטבעות זהב. בעל המקום חשד שמשהו אינו כשורה ולא רצה להפוך לשותף לדבר עבירה, ולכן דיווח למשטרה על ההתנהגות החריגה. שני סוכנים שלנו בלבוש אזרחי ביקרו בבר והשקו אותו לשוכרה כהוגן. לשונו השתחררה, ועד מהרה הוא סיפר להם על 500 דינרי זהב שנגנבו מן התיבה הקטנה שבביתכם לפני פסח. במהלך החקירה הוא סיפר שאשתו עזרה בניקיונות לפסח בביתו של הרבי, מצאה את הכסף המוסתר וגנבה אותו. עצרנו גם את אשתו; היא הודתה בפנינו בכול והחזירה את הכסף״.
כעבור יומיים הגיע מאיר לביתו של הרבי כדי להחזיר את החלק השני של הסכום. במקום לקבל את הכסף, החל הרבי לבקש סליחה בכל ליבו: ״סלח לי, סלח לי, מאיר אהובי״. הרבי בכה! מאיר ניסה לשמור על קור רוח וחזר ואמר שאינו מבין דבר, אבל…
״אני יודע את האמת״, אמר הרבי, ״אני פשוט לא מבין איך יכולתי לאפשר לאנשים זרים להשפיע על דעתי; הרי מלכתחילה לא יכולתי להאמין שאתה מסוגל להפוך לגנב!״
הרבי סיפר למאיר את כל מה שנודע לו במשטרה, מתחילתו ועד סופו. ״דבר אחד איני יכול להבין, מאיר יקירי״, סיים הרבי את סיפורו, ״איך החלטת ליטול על עצמך את האשמה בפשע שמעולם לא ביצעת?״
״רבי, צערכם זעזע אותי עמוקות. חשבתי עד כמה אומללה הרגישה בתכם, וכמה לא נעים ודאי לשתי המשפחות בגלל אי ההבנה סביב הירושה שנעלמה. ומה יכול להיות יקר יותר מן השלום? אז החלטתי שסכום הנדוניה יהיה המתנה שלי לכם, כהכרת תודה על שנות הטוב שעברו עליי לצדכם ולצד משפחתכם הנפלאה. את המחצית הראשונה של הסכום לקחתי בהלוואה, ואת השנייה הצלחתי להשיג ממכירת ביתי והעסק שלי״.
הרבי היה נרגש ונפעם ממעשהו של מאיר, ובירך אותו בשפע רב…
כשסיים את הסיפור, חייך סבא לנכדו חיוך ערמומי: ״דובי, הרי ודאי שמעת על מאיר הזה! הבחור הזה, שגילה מסירות נפש, נעשה עשיר כמו רוטשילד בכבודו ובעצמו!״
״סבא״, אמר דובי, ״נראה לי שהבנתי מה רצית לומר בסיפור שלך. גם אני רוצה להיות כמו מאיר! הרי אני יכול להשתמש בחסכונות שלי למטרה טובה – לשים קץ למריבה!״
סבא קרן כולו ואיחל לנכדו הצלחה רבה במשימה החשובה של השבת השלום בין החברים. דובי רץ הביתה, חטף את ארנקו ורץ באותה מהירות לחנות הספרים. כעבור חצי שעה כבר דפק על דלתו של שלוימי: ״שלום, שלוימי! אבי ביקש ממני למסור לך את זה!״ דובי הושיט לשלוימי שקית ונעלם. שלוימי כאילו קפא במקומו: ״תראו מה זה, איזה צדיק אבי! אף שנהגתי כלפיו בצורה כל כך לא יפה, הוא החליט ראשון לשים קץ למריבה ואפילו קנה לי מתנה!״
כעבור 10 דקות כבר דפק דובי על דלתו של אבי. אותו מחזה חזר על עצמו, אלא שהפעם אמר דובי ששלוימי שולח מתנה לאבי.
כבר למחרת שוב היו שלוימי ואבי בלתי נפרדים. דובי רק חייך לעצמו: תראו מה זה, עכשיו אני יודע איך זה להיות עשיר כמו רוטשילד!
הכינה א. שוואלב, על פי חומרי ״משמרת השלום״.