הרבנית לאה גנס
חלק שני: ״להכניס״ לתוך האנוכיות שלנו
נכון, חיי הנישואין הם במידה רבה עבודה על המידות שלנו. כאן אי אפשר ״ללחוץ על כפתור״ והכול יתחיל לעבוד. כל אדם נולד אנוכי, אם כי כמובן יש לו גם מידות טובות משלו. אבל ״אדם קרוב אצל עצמו״. אנחנו, קודם כול, מרגישות את עצמנו, את הכאב שלנו ואת ההנאה שלנו. ותפקידנו אינו רק לפנות מקום לאדם אחר, אלא ״להכניס״ אותו לתוך האנוכיות שלנו, כדי שלא יהיה ״אחר״, אלא יהפוך לחלק מאיתנו עצמנו. עם הילדים זה קורה מעצמו: ברגע שהתינוק נולד, הוא מיד ״הילד שלי״, אבל עם הבעל ייקח זמן להגיע לכך. בנישואין אנחנו עושות הערכה מחדש של עצמנו; כל מידה עומדת למבחן. אנחנו מחפשות מה ״עקום״ אצלנו. שימו לב: אצלנו, ולא אצל בן הזוג. ואז אנחנו לומדות כיצד לתקן זאת. בתהליך בניית עצמנו וביתנו נזכה בשמחה ובאהבה המלוות את מי שעוסק בדבר שהוא אוהב.
הגאון מווילנה כותב שאדם אינו יכול לעמוד במקום. או שהוא עולה, או שהוא מתדרדר כלפי מטה. כל עבודה על עצמנו, ובניית בית יהודי אינה יוצאת מן הכלל, דומה למדרגות נעות שיורדות. כדי לעלות במדרגות נעות כאלה, צריך להתקדם כלפי מעלה מהר יותר מן הקצב שבו הן מושכות אותך למטה, כלומר להשקיע מאמץ. אם ״זורמים עם הזרם״, המדרגות הנעות ייקחו אותנו למטה. הרי הן אינן עומדות במקום.
לעיתים נדמה לנו שאם נתכונן היטב לפני ה״קרב״, נלמד את הנושא מכל צדדיו לפני החתונה ונקבל כמה כלים, אחר כך הכול יתנהל חלק. עכשיו, כשאנחנו בקיאות כל כך, נוכל ״לנוח על זרי הדפנה״ כל חיינו המשותפים — הרי כבר לא צריך לעשות שום דבר נוסף! עכשיו צריך רק לקטוף את הפירות: שמחה ואושר. אבל משום מה זה לא קורה.
בנישואין אנחנו פוגשות אדם אחר, שלעיתים רחוקות פועל ״לפי הספר״. ונדרשות ללמוד שוב ושוב, להתאמץ ולהשקיע, כדי לעלות במדרגות הנעות היורדות. זו עבודה מתמדת.
נפגשו שני אנשים לא מושלמים…
נדמה שהכול צריך לקרות באופן טבעי — פשוט צריך להיות לנו קל זה עם זו. אבל בחיים זה אף פעם לא כך. וגם במשפחות שבהן נראה שהכול בא בקלות, בדרך כלל זו תוצאה של שנים רבות של עבודה של הבעל והאישה על עצמם. אילו היינו מושלמים, כנראה היה לנו קל יותר ״להסתגל זה לזו״. אבל אנחנו לא מושלמים.
לאחרונה נפטרה אחת המורות בבית הספר של בתי ממחלה קשה. אמה באה לאספה וסיפרה על בתה. היא אמרה: ״בתי הייתה כל כך מושלמת, שכנראה השלימה את תפקידה בעולם הזה!״ היא סיפרה על מידותיה המושלמות של בתה ועל רמת הכרת הטוב הגבוהה כל כך שאפיינה אותה. היא הייתה רק בת 48 שנים. ״כנראה קיבלנו את 48 השנים האלה במתנה — לחיות לצידה — ועכשיו לקחו אותה מאיתנו״, אמרה האם. לאדם מושלם שאינו צריך לעבוד על עצמו אין מה לעשות בעולם הלא מושלם שלנו — לוקחים אותו מכאן.
בסעודת שבע הברכות שלי ושל בעלי (סעודה באחד מ־7 הימים שאחרי החתונה), חמי (הגאון הרב ישראל גנס) אמר דבר תורה (דברי תורה). הוא אמר: ״אתם נמצאים עכשיו ממש בתחילת הדרך. אצל רבים הכול מסתיים בחתונה, אבל אצלנו, יהודים יראי שמיים, הכול רק מתחיל בחתונה. עכשיו תתחיל העבודה הקשה ביותר שלכם — העלייה המשותפת שלכם, הבנייה המשותפת״.
המשך יבוא
הכינה: גב׳ זיסי סקרז'ינסקיה