ענת ברוסילובסקי
אתמול הבנות שלי הביאו מבית הספר לוח שנה לשנת 5782 החדשה.
לא היה בכך שום דבר מיוחד - בכל שנה הן מביאות לוח שנה ותולות אותו על הקיר.
ובכל זאת, אין דבר מרגש יותר מלוח שנה חדש. ניגשתי להביט בו ונדהמתי - בכל משבצת בלוח השנה נרשם שמה של אחת התלמידות, ולצד השם צויר בלון.
השנה החליטה הנהלת בית הספר לציין בלוח השנה את ימי ההולדת של כל תלמידות בית הספר. לכאורה אין בכך שום דבר יוצא דופן - 365 ימים, 200 שמות - אבל עמדתי, התבוננתי בשמות האלה וחשתי תחושה מתוקה שלא הצלחתי למצוא לה שם.
הסתובבתי עם התחושה הבלתי מזוהה הזאת כל היום, עד שהשמש החלה לנטות לשקיעה. כשהגיע הזמן לתפילת מנחה - פתחתי את הסידור וראיתי את התוספות ל־10 ימי התשובה. ראיתי - והבנתי הכול.
הבנתי שזוהי תחושת שייכות. להיות חלק ממשהו גדול ושלם. להיות רשומה בספר. ורצוי בספר החיים.
הסידור הפתוח עוד היה בידי, השמש שבחלון מולי ירדה עוד ועוד, ובראשי הייתה רק מחשבה אחת: "ריבונו של עולם, הכנס אותי, בבקשה, הכנס אותי."
וכמו שקורה תמיד, אחרי המחשבות הנשגבות האלה עלתה בראשי עוד מחשבה - קצת שובבה.
נזכרתי איך לא מזמן לימדו אותי מילת סלנג "מוסקבאית" אחת - "להכניס" מישהו.
אז אמרו לי: "ענת, להכניס - פירושו לתת למישהו לגור אצלך."
אתמול נזכרתי בזה פתאום, ושוב פניתי אל הקדוש ברוך הוא: "בורא עולם, בבקשה, הכנס אותי! תן לי לחיות! מלא את מפרשיי ברוח! הראה לי את הדרך הנכונה, בבקשה. עטוף אותי בחום. צבע את השמיים בגוונים של כתום, צהוב וורוד!"
ביקשתי זאת והרגשתי איך ממלאת את כולי תחושה מזוהה לחלוטין - אהבה. אהבה אליו ואהבה לחיים...
וזה מה שאני מאחלת לכולכן.