הרבנית לאה גנס
כל מה שדיברנו עליו הוא המינימום ההכרחי. אבל אפשר לעלות עוד מדרגה בעבודה על המידות שלנו, על השלום בביתנו. קצת קשה ליישם זאת, ובכל זאת.
צריך לשבח את הבעל ולהעריך אותו על מאמציו כשהוא מבקש סליחה.
כלומר, לא רק לקבל את ההתנצלות כפי שאמרנו לעיל, אלא גם לשבח אותו על האופן שבו הביע אותה, לומר עד כמה אנו מעריכות את העובדה שבכל זאת הצליח להתנצל, למרות הקושי הרב שיש לו בכך. אפשר לומר שההתנצלות שלו ריפאה את הפצע. זה קשה למדי, אבל אם אנו רוצות להשקיע בשלום בביתנו, זו הדרך הנכונה. כאן, כמו בכביש: אל תהיי צודקת, תהיי חכמה.
חשוב לזכור שצריך לסיים מריבה סביב נושא אחד, בלי לשקוע בהיסטוריה ובלי להעלות פגיעות מן העבר. מריבה אחת – נושא אחד. כפי שנאמר בתהילים (79:8): «אל תזכור לנו עוונות אבותינו (החטאים הראשונים), מהר יקדמונו רחמיך, כי דלונו מאוד».
זמן הפיוס הוא עת רצון, זמן של רצון טוב, והזדמנות להתקרב עוד יותר.
אם ברגע שהבעל התנצל נתחיל לרחם על עצמנו: «כן, הוא באמת הכאיב לי! כמה אני אומללה!», נעורר בנפשו תחושה דוחה שרק תרחיק (אותו או כל אדם במצב דומה). הבעל ביקש סליחה, אבל במקום להביא לפיוס, הדבר כאילו החזיר את אשתו לאחור, והיא שוב נסערת ומרחמת על עצמה יותר ויותר. כך היא תקלקל את רגע הפיוס ולא תנצל אותו לחיזוק ביתה היהודי. הדבר דומה לשני אנשים המחזיקים חבל משני קצותיו. בשלב מסוים החבל נקרע, וכדי לתקן אותו צריך לקשור את החלקים שנקרעו. החבל יתקצר בעקבות זאת. כך גם אנשים שעמדו במבחן של מריבה והחזיקו מעמד נעשים קרובים עוד יותר.
אני זוכרת שבשבוע ה«שבע ברכות» שלנו הגיעה דודתי האלמנה. דבר ראשון היא שאלה: «נו, כבר רבתם?» השבנו בתמיהה: «הרי רק עכשיו התחתנו!» והיא ענתה: «כל עוד לא רבתם, זה עדיין לא אמיתי. תריבו – תתפייסו, ואז הקשר ביניכם יהיה אמיתי». אני זוכרת שאז צחקתי על כך, אבל עם השנים הבנתי עד כמה דבריה נכונים.
מה עושים אם לפעמים לא די לומר: «סלחתי».
לומר את המילים האלה זה דבר אחד, אבל בתוכנו איננו מצליחות להגיע לסליחה אמיתית. הרב טאובר מביא בספרו «פרקי מחשבה» סיפור נפלא. האדמו"ר מסקולען היה אדם קדוש, שעסק במצוות «פדיון שבויים». פעילותו הייתה לאסוף כסף באמריקה כדי לפדות יהודים מבתי הכלא ברומניה. במהלך פעילותו היה נתון לסכנה גדולה. בדרכים עקיפות הוא העביר כסף לרומניה והציל יהודים רבים ממוות. פעם נודע שאחד השליחים שמינה הפר את ההסכם וגנב לעצמו את הכסף שנאסף, במקום לפדות את היהודי שלמענו נאספו הכספים. האדמו"ר הצטער כל כך על מה שקרה, עד שחש ברע ואושפז בבית החולים. בנו של האדמו"ר, שנשאר איתו בבית החולים למקרה שיזדקק לעזרתו, מצא את אביו בלילה פוסע הלוך ושוב במסדרון בית החולים. לשאלה מדוע אינו ישן, השיב האב שאינו יכול לקרוא «קריאת שמע שעל המיטה». «הרי כתוב שם שאני מוחל וסולח לכל מי שפגע בי והכאיב לי. אבל מכיוון שאני מרגיש שאיני מסוגל לסלוח ליהודי שמעל באמוני והכשיל את השליחות שהוטלה עליו, גנב את הכסף שאספתי, ובגללו נשאר יהודי בכלא ובסכנה – איני יכול לסיים את קריאת “שמע”. הרי איני יכול לשקר ולומר שסלחתי לו! אבל מצד שני, ללכת לישון בלי לומר: “הרי אני מוחל…” – גם זה לא בא בחשבון כלל. לכן, כל עוד לא אצליח להתגבר על עצמי ובכל זאת לסלוח לו, לא אלך לישון!» – אמר האדמו"ר מסקולען.
זוהי דמותו של יהודי אמיתי!
מספרים שיהודי מסוים פגע באחד מגדולי חכמי ישראל. כשהגיע לבקש סליחה, אמר הרב: «כרגע איני יכול. חזור בעוד שבועיים». במועד שנקבע הוא חזר וזכה למחילה מלאה. אז שאל את הרב לשם מה היה זקוק לשבועיים האלה. מה השתנה? הרב השיב שהוא עצמו היה זקוק לשבועיים האלה כדי לעבוד על עצמו ולסלוח מכל הלב, ולא רק לומר זאת במילים.
יתרון נוסף למי שיודע לסלוח.
ידוע שאדם שפגעו בו והוא סלח יינצל מצרות רבות. יש סיפורים רבים על יהודי שהיה נתון בסכנה גדולה, ורב יעץ לו למצוא אדם שפגעו בו והוא שתק, ולבקש ממנו ברכה. הדבר יעזור להינצל מצרות.
מספרים, בין השאר, על אחד מתלמידי הסבא מסלבודקה שפגע בתלמיד אחר. הפגיעה הייתה חמורה כל כך, עד שלא הצליח לאזור די אומץ כדי לגשת ולבקש סליחה. הוא ביקש מהסבא מסלבודקה עצמו ללכת ולהתנצל בשמו. הסבא הסכים, ניגש לנפגע וביקש סליחה בשם הפוגע. כשהלה סלח, אמר הסבא: «יש לי עוד בקשה אליך. ברך אותי». הבחור הופתע מאוד: «מה יכולה הברכה שלי להוסיף למורה הדגול של תורת המוסר?» הסבא השיב: «הרי נאמר: למי שסולח מוחלים על כל חטאיו. לי לא מחלו על חטאיי, ולך מחלו על חטאיך. עכשיו אתה צדיק, קדוש וטהור – ואני מבקש ממך ברכה». הבחור היה נבוך זמן רב וגמגם, אבל הרב לא הניח לו עד שבירך אותו.
בספר «אדרבה» יש סיפורים רבים בנושא הסליחה.
אחד מהם הוא על בחור ישיבה ועל עובדת ניקיון. עובדת הניקיון הייתה מביאה לעבודה את ילדיה הקטנים כדי להשגיח עליהם בעצמה. אחד התלמידים החליט לנזוף בה: «הילדים שלך מפריעים מאוד! הם משתוללים ועושים מעשי קונדס. אנחנו לא יכולים ללמוד בשקט. בבקשה, בפעם הבאה בואי בלי הילדים». האישה הייתה עייפה ומותשת מתלאות החיים, ולכן השיבה במלוא מרירותה: «בלי ילדים? תלך אתה בלי ילדים!». ובכך נפרדו דרכיהם. הבחור הזה לא דרש שקט סתם כך – הוא היה אחד מטובי התלמידים, ולימים נשא לאישה בחורה טובה. חלפו 20 שנים, אבל עדיין לא היו להם ילדים. הוא ואשתו פנו לרופאים הטובים ביותר בישראל ובחוץ לארץ, אבל אף אחד מהרופאים לא מצא מה הבעיה – שניהם בריאים, ומבחינה גופנית אין בעיות. אז אמר לו אחד מחבריו כבדרך אגב: תחשוב, אולי פגעת במישהו ולא ביקשת סליחה. הוא חשב זמן רב, ולבסוף נזכר במקרה הזה. אחר כך ערך חקירה של ממש כדי למצוא את אותה עובדת ניקיון, והגיע אליה בבקשת סליחה כנה ובדמעות. היא אמרה שכמובן סלחה לו, ושאין צורך שיתייסר כל כך בגלל מה שנפלט מהפה. באותה שנה הם התברכו בילדם הראשון!
כל מי שמשקיע בבקשת סליחה ובמחילה בלב שלם, בונה עולמות באמת!
הכול בידינו. אף שנדמה שאלו דברים קטנים, לסלוח באמת זו עבודה על עצמנו, ולא מעטה. והבית היהודי שלנו רק מרוויח מכך שאנו משקיעות בעבודה הזאת.
הכינה גב' זיסי סקרז'ינסקאיה