בתיה ציבוקמאכר
למה כל כך קשה לנו לקבל התנצלות? מלבד העובדה שכך נטבע בנו מרגע שנבראנו, יש סיבות נוספות.
קודם כול, זהו חוסר אמונה. כל אדם שאינו מסוגל להשלים עם הנסיבות לוקה בחיסרון הזה. אם אנו מאמינות שכל מה שקורה לנו נתון להשגחתו הפרטית של הקדוש ברוך הוא, ההבנה שלנו את המתרחש משתנה לחלוטין. כן, כואב לנו בגלל מה שעשה הבעל. אבל למעשה, הוא אינו מי שמכאיב לנו. הוא רק שליח, כמו כל אחד מהסובבים אותנו.
קל יותר לסלוח לסובבים אותנו כשאנו מבינות שהם רק העבירו לנו מסר מן הקדוש ברוך הוא.
כמובן, גם השליח צריך להתחרט על מעשיו, הרי לא סתם נבחר להעביר מסר רע. הוא היה יכול לבחור בדרך התנהגות אחרת (ואת מה שנגזר עלינו היה מעביר מישהו אחר). אבל בלי קשר לזהות המתווך (אם לא הבעל, אז מישהו אחר), המסר היה מגיע אלינו, והידיעה שהדבר נגזר עלינו מאת הקדוש ברוך הוא עוזרת לסלוח ביתר קלות למי שהביא את המסר. צריך לזכור זאת בשעת ניסיון.
אם אדם מרגיש שהוא מתקשה מאוד לשאת את הפגיעה, עליו לומר בקול: «אני יודע שהכאב והמצוקה האלה ניתנו לי מאת ה', בגלל עוונותיי. ואתה, ה', צדיק בכל מה שקורה לי. יהי רצון מלפניך שהייסורים האלה יהיו כפרה על חטאיי».
פעם בא אל רבנו, הרב א. מ. מ. שך, אדם שהתלונן שכותבים נגדו פשקווילים, משמיצים ומשפילים אותו בכל דרך – הוא כבר אינו מסוגל לשאת זאת.
הרב שך לקח אותו לחדר הסמוך, פתח את אחת ממגירות השולחן והצביע על ערמות פשקווילים שנכתבו נגדו עצמו. הדפים היו ערוכים יפה ומסודרים. היו כתובים שם דברים נוראים, שאי אפשר לתאר – באותה תקופה הותקף הרב שך, למי שזוכר. הוא שמר אותם כאילו היו תמונות היקרות לליבו. האיש שבא להתלונן על גורלו שאל: «אבל מדוע הרב שומר את כל זה? מדוע אינו קורע וזורק?!»
הרב שך השיב שהיה רוצה שהדפים האלה יהיו עדים עבורו בעולם הבא, ושכל ההשפלות והייסורים שהדפים האלה גרמו לו ישמשו כפרה על עוונותיו. בזכות זאת יוכל, בעזרת ה', להיכנס לגן עדן. ואותה עצה נתן גם לאורח: «אתה שומע איך פוגעים בך ומשפילים אותך? אל תעשה דבר, אל תשיב. אם תשיב, האש רק תבער חזק יותר. שתוק. שמור לך את ההשפלות האלה כבני לוויה לעולם הבא. הייסורים האלה יכפרו עליך. יבוא זמן שבו תאמר “תודה” לכל אחד מן הפשקווילים האלה».
נוסף על כך, העצה לדון את מעשי הבעל לכף זכות עוזרת להתמודד עם פגיעות.
זהו עיקרון שחל על כל אדם, קל וחומר בבית שלנו. אם אעריך כל מעשה של הבעל מתוך מחשבה ש«הוא שוב רוצה להזיק לי, לפגוע בי, הכול נגדי», בוודאי לא אוכל להתאפק, זה כרטיס לכיוון אחד. אבל סביר יותר שהבעל פשוט לא חשב עד הסוף על התוצאה האפשרית – הוא מיהר מדי, לא העלה בדעתו שזה בכלל עלול לפגוע בי (בו זה לא היה פוגע). העיקרון הזה עוזר לנו לא לראות כל מעשה של הבעל כמשהו שמכוון כלפינו, ולהיפטר מהמחשבה שהבעל עשה לנו רע בכוונה, מפני שפרשנות כזאת כולאת אותנו במעגל של יחסים רעים.
ככלל, את עצמנו אנחנו מצדיקות ויודעות למצוא הסבר לכל מעידה, אבל הבעל – הרי הוא מלאך, אסור לו לטעות.
הרב שלמה לוינשטיין מביא בסדרת הספרים «ומתוק האור», במדור «אבותינו סיפרו לנו», משל בשם הבן איש חי. מלך דן גנב אחד למוות. הגנב השיב: «אני מקבל לחלוטין את גזר דינו של המלך. אבל יש לי מיומנות סודית, שאינה ידועה לאיש מלבדי. אם יוציאו אותי להורג, החוכמה הזאת תמות איתי. לכן אני רוצה ללמד אותה את המלך, כדי שהסוד לא יאבד מן העולם». המלך שאל: «איזו מיומנות זו?» «אני יודע לטמון זרע באדמה כך שבתוך חצי שעה יצמח עץ פרי עמוס בפירות!» המלך התפלא והחליט לבחון את הגנב. נתנו לגנב תפוח, שממנו הוציא את הזרעים, וכן מים וכמה מרכיבים שרשם. הוא ערבב את המרכיבים האלה במים והכניס לתוכם את הזרעים.
כעבור זמן מה אמר הגנב: «זהו, הזרעים מוכנים לשתילה. תנו לי אדמה, ובעוד חצי שעה נאסוף את היבול. אבל לשם כך, ידיו של מי שישתול את הזרעים צריכות להיות נקיות אפילו מן הגנבה הקטנה ביותר, בכל דבר שהוא. אם האדם הזה גנב אפילו פעם אחת, האמצעי הפלאי לא יפעל, והעץ לא יצמח. אני איני יכול לשתול – הרי גנבתי כל חיי.
אם כך, הבה נמצא אדם נקי כפיים בין מקורביו הנכבדים של המלך!
אדוני ראש השרים! אנא ממך!» אבל ראש השרים השיב: «איני מתאים. בצעירותי, כשאבי שלח אותי לקניות, אמרתי שהדברים עלו הרבה יותר ממחירם האמיתי, ולקחתי את ההפרש לעצמי. אומנם הייתי צעיר, אבל אני חושש שבכל זאת אקלקל את הניסוי». אז פנה הגנב לגזבר הראשי: «אנא ממך, שתול את הזרע באדמה!» אבל הגזבר הראשי השיב בגמגום: «מוניתי להשגיח על אוצר המלך, וכל חשבונות הממלכה עוברים תחת ידיי. איני יכול לערוב לכך שלא טעיתי באחד החשבונות, ויתברר שגנבתי, גם אם בשוגג». אז פנה הגנב למלך עצמו: «הוד מלכותך, אנא ממך, שתול את העץ!» המלך השיב בקול עמום: «נזכרתי שכשהייתי עוד ילד הבחנתי אצל אבי במחרוזת פנינים יקרה. היא מצאה חן בעיניי כל כך, עד שלא התאפקתי ולקחתי אותה, ולכן גם ידיי אינן מתאימות. מצאו מישהו אחר».
אז נפל הגנב אפיים ארצה לפני המלך ואמר: «אדוני המלך! ראש השרים שלך הודה שגנב מאביו שלו, הגזבר שלך הודה שאינו נקי כפיים, ואפילו אתה עצמך מצאת בעברך מעשה בלתי ראוי. מדוע אפוא אתה גוזר עליי מוות על שגנבתי מתוך עוני קיצוני?! הרי רק רציתי לאכול לשובע». המלך התבייש ושחרר את הגנב.
הבן איש חי מסיים את המשל בהפצרה בכל מי שכועס על חברו לבחון קודם כול את עצמו.
הרי, אם נחשוב על כך, לכל אחד מאיתנו יש משהו שבו אינו נקי כפיים לפני הקדוש ברוך הוא. הדבר יעזור לנו להעריך בשיקול דעת את מעשי הסובבים אותנו ולא לשפוט אותם בחומרה יתרה. «הייתי קטן», «לא ידעתי», «הייתי עייף, רעב». לעצמנו נמצא שפע של הצדקות. אבל צריך לחפש הצדקות גם לקרובים לנו.
המשך יבוא
הכינה גב' זיסי סקרז'ינסקאיה