הרב שמחה כהן
נשים אוהבות לתאר לבעליהן איך עבר עליהן היום. לא פעם התיאורים האלה מלאים ברגש ובפרטים. הם נמסרים כאילו הדברים מתרחשים ממש עכשיו, דבר שגורם לאישה לספר לבעלה על מה שקרה לה. מדוע התופעה הזאת נפוצה פחות אצל גברים?
בתחילה הסברנו שמבנה נפשה של האישה, הנוטה ל״שותפות״, מתאים לקשר הנישואין ונותן מענה לצרכיה של מערכת יחסים ממושכת ומורכבת יותר ממבנה נפשו של הגבר, שאינו נוטה ל״שותפות״.
הנחת יסוד זו תאפשר לנו להבין מדוע האישה מדברת יותר מן הגבר: היא נוטה לשותפות רגשית, ולכן ״נקשרת״ לבעלה באמצעות האמצעים שנועדו ליצור קשר — תקשורת ושיחה.
לכן היא משתפת את בעלה במחשבות החולפות בראשה. וכשהיא מבקשת מבעלה עצה או פתרון לבעיה כלשהי, היא מתחילה לתאר בפירוט את כל מה שהתרחש לפני האירוע שעליו הם מדברים, אפילו אירועים שאין להם שום קשר אליו. היא מגיבה במילים לדברים רבים, ואפילו שואלת שאלות רטוריות רק כדי לשתף את בעלה במחשבותיה, ברגשותיה ובספקותיה, או לקבל ממנו אישור להחלטותיה או תמיכה בהן.
נראה שהקשבתו של הבעל לסיפורי אשתו מסייעת לתחושת השותפות שלה גם בדרך נוספת.
הדבר קשור לתכונות הזיכרון. כשאדם רואה או חווה דבר מה, הדבר נחקק בתאי הזיכרון שבמוחו. כשהוא מספר על אירוע שראה או חווה, מתרחשים שני דברים. מבחינת המוח האירוע מתרחש שוב, והוא גם נרשם מחדש בזיכרונו. בעת הרישום מחדש נרשם גם מידע על מי שהקשיב לסיפור ועל המקום שבו סופר.
על פי זה, מבחינה תאורטית, אישה המספרת על אירועים נמצאת שוב ״שם״ וחווה אותם מחדש. וכשהבעל מקשיב לסיפורי אשתו על שהותה בבנק, בבית הספר או בחנות, נרשמת ברגשותיה ובזיכרונה גם העובדה שהוא הקשיב לסיפורים על המקומות האלה. כך היא מרגישה — והדבר נחקק בזיכרונה — כאילו בעלה היה איתה בבנק, בבית הספר או בחנות. זו תחושת השותפות שחסרה לה.
החסר הזה בשותפות הצטבר ברגשותיה כשביקרה במקומות האלה לבדה. הקשבתו הקשובה של הבעל ותגובתו הנכונה לסיפוריה מקלות על התחושות שחוותה ומחזקות את הקשר הרגשי ביניהם.
החזון איש מייעץ לבעל לא רק להקשיב לאשתו, אלא גם לשתף אותה במה שעובר עליו: ״לספר בצאתו לאן הוא הולך, ובשובו — מה עשה, וכל הפרטים הקטנים מעין אלה״.
טמון בכך עוד רעיון עמוק. כשאדם קורא ספר המתאר תופעות טבע כלשהן: הרים, מישורים, רחובות או ערים, הקורא מרגיש שהוא ״מטייל״ במקומות המתוארים, כאילו הוא נמצא שם. כשהסיפור דרמטי, האדם מרגיש מתח נפשי, אף שברור לו שהכול יסתיים בטוב, והוא אפילו יכול להציץ בסוף הספר ולגלות איך הכול נגמר. תחושת המתח קיימת גם כשברור לקורא שהסיפור בדוי וששום דבר דומה לא התרחש במציאות. הסיבה היא שהאדם נקשר רגשית לסיפור שהוא קורא ומרגיש כאילו הוא עצמו נמצא בתוכו, משום שהקריאה עוברת דרך המוח, ש״רואה״ את התיאורים לנגד עיניו, כאילו היו אמיתיים.
הבה נתבונן בתהליך המתרחש בנפשה של אישה במצב שבו חוותה אירוע שנגע בה מבחינה רגשית.
למשל, בתה הקטנה השיבה בחוכמה לשאלתה. תשובתה של הבת ריגשה את האם באותו רגע, אך היא חוותה זאת לבדה, משום שבעלה לא היה בבית באותה שעה.
האירוע הזה נחקק בזיכרונה עם ההערה ״הייתי לבד״. תכונת השותפות של האישה מעוררת בה צורך לעבור את החוויה הזאת יחד עם בעלה. לכן היא משחזרת בפניו את התמונה כולה: מה אמרה לילדה ומה הילדה ענתה. היא מרעננת בזיכרונה את השיחה הזאת ומוסיפה תיאור של רגשותיה החיוביים.
דבר דומה מתרחש אם קרה משהו שציער אותה, והיא חוותה את המקרה הלא נעים הזה לבדה, ללא תמיכתו של בעלה.
היא צריכה לספר לו על מה שחוותה כדי להרגיש שבעלה היה איתה באותו מצב לא נעים. לכן, כשהיא מתארת לו את האירוע שהתרחש, אפשר להבחין שהיא מחיה מחדש את כל מה שקרה, כאילו הדבר מתרחש עכשיו. פניה מביעות סבל, וידה מונחת על המקום שבו נחבלה, או שהיא אוחזת בליבה אם אי־הנעימות הייתה רגשית. כעת, אם הבעל מקשיב לה כראוי ומביע הזדהות או שמח איתה, החוויה הזאת תירשם מחדש בזיכרונה של אשתו כאילו חוותה אותה יחד איתו, ומיד יוקל לה.
עוד דוגמה ליכולתן של נשים לשותפות. כשנשים מקשיבות להרצאה ושומעות דבר מפתיע או רעיון שנראה להן נוגע להן ישירות, הן מפנות את ראשן אל המאזינה שלצידן ומביעות בהנהון הסכמה לדברי המרצה. התנהגות כזאת קיימת גם אצל גברים, אך במידה פחותה בהרבה.