לאה גיטל שוכמן
את הסיפור הזה סיפר הרב שלמה לוינשטיין. זהו סיפור שאירע לרב אייזיק שר, ראש ישיבת «סלבודקה» בישראל (מפי נכדו).
יום אחד יצא ראש הישיבה לסידור כלשהו, ותלמיד התלווה אליו. הם הלכו בדרך, וכשהגיעו לפינה, מן הצד השני הופיעה לפתע אישה צעירה עם עגלה. היא רצה במהירות כזו שכמעט התנגשה ברב שר. האישה נבהלה, ומרוב מבוכה אפילו לא התנצלה, אלא פשוט המשיכה לרוץ.
- מה היא חושבת – שזו החצר הפרטית שלה? איך אפשר לרוץ כך במקום הומה אדם? – התקומם התלמיד, - איפה הנימוס המינימלי?!
כשסיים, אמר הרב שר:
- אני עומד עכשיו לדבר לעצמי, אבל אם תרצה – אתה יכול להקשיב. הנה אני חושב: מה עשיתי היום בשביל עצמי, ומה בשביל אחרים. קמתי בבוקר. קמתי בשביל עצמי, וכי מה עליי לעשות – לשכב במיטה כל היום? אחר כך התלבשתי, כדי שלא יהיה לי קר. הלכתי להתפלל, שהרי יש לי מה לבקש מהקדוש ברוך הוא. אחרי התפילה אכלתי ארוחת בוקר, כדי שלא אהיה רעב. אחר כך ישבתי ללמוד גמרא, שהרי אם לא אלמד – איזה מין יהודי אני?
ועכשיו אני הולך לסידור. כך הגיעה השעה אחת עשרה בבוקר, ועדיין לא עשיתי דבר למען אחרים. הכול – רק בשביל עצמי.
ומה עם האישה הצעירה הזאת? חצי לילה היא לא ישנה, כי לתינוק צומחות שיניים. אחר כך סוף סוף נרדמה, וקמה בשש וחצי. שלחה את בעלה להתפלל במניין, ונטלה על עצמה את העול לשלוח את הילדים לבית הספר ולסדר את הבית. היא הכינה כריכים, העירה את הילדים: לאחד צריך לשטוף את הפנים, את השני להלביש, ולשלישי אבדה נעל…
כשסוף סוף התרוקן הבית, היא החלה להכין במהירות ארוחת צהריים, כדי שלילדים יהיה מה לאכול כשיחזרו הביתה. ואחר כך רצה לקחת את התינוק למטפלת, כי הגיע הזמן שתלך לעבודה – היא ממלאת מקום של מורה בבית הספר, כדי להרוויח כמה פרוטות למשפחה…