בתיה ציבוקמאכר
“מהר כבר. תעזרי לי!” התחננה חנה בת האחת עשרה לאחותה: “תעזרי לי למצוא את הכריך שלי. אני זוכרת שאמא אמרה אתמול ששמה אותו במקרר, אבל אני לא מוצאת אותו, והאוטובוס שלי עומד לצאת בכל רגע!” אבל גם מיכל, אחותה הגדולה של חנה, לא הצליחה, אף שהשתדלה למצוא את הכריך שנעלם — במקרר שרר אי־סדר של ממש, ואי אפשר היה למצוא בו שום דבר. בתור הבכורה בבית, מיכל עשתה כל שביכולתה: הזיזה מכלים עם שומשום, שבבי שוקולד וקטשופ, הוציאה צנצנת רוטב סויה וחבילת אבקת מרק; תוך כדי כך שפכה מעט גרגרי תירס והפכה צנצנת פתוחה של רסק עגבניות — הכריך עדיין לא נמצא, והזמן דחק. במצב כזה הפתרון היחיד היה לזרוק לתרמיל של חנה חבילת קרקרים מאורז שנמצאה בארון שמעל לכיור, וכך חנה בכל זאת הצליחה לרוץ מהבית ולהספיק לעלות לאוטובוס ההסעות לבית הספר ברגע האחרון. חנה המסכנה! כל היום יהיה עליה לכרסם קרקרים יבשים במקום ליהנות מארוחת צהריים טרייה, טעימה ומזינה שאמא הכינה באהבה רבה כל כך.
אחר הצהריים חזרה אמא מהעבודה, והייתה נסערת מאוד מהסיפור על מה שקרה בבוקר. כבר כמה שבועות עלו בראשה מחשבות על כך שכדאי לעשות סדר במקרר, אבל בכל פעם שפתחה בנחישות את דלת המקרר כדי לנקות את הכול היטב, קרה משהו חשוב יותר בקצה השני של הדירה, והיא הבטיחה לעצמה שלא תשכח לנקות ולשטוף היטב את המקרר — בפעם הבאה. ועכשיו למחשבות על כך שהיא עקרת בית גרועה נוספו רגשות אשמה על כך שלא דאגה לילדיה מספיק. “למה לא הצלחתי למצוא זמן לסדר שם את הכול? חנה המסכנה, למה היא צריכה לסבול מחוסר הארגון שלי?”
בעלות בית יקרות, בואו נודה בפני עצמנו שהמקררים שלנו רחוקים מלהיות המקום היחיד שכנראה שורר בו אי־סדר.
זה יכול להיות כל דבר, וחלק מאיתנו ממשיכות להסתובב עם אי־סדר נורא בתוך לבנו.
שוב ושוב אנחנו מנהלות בתוכנו את אותו שיח: “אוי, לא באתי לברך את גברת כהן לרגל חתונת בתה, אף שנתנה לי את ההזמנה באופן אישי. ברור שהיא נעלבה, והייתי צריכה להתקשר, או מוטב — לבוא אליה ולהתנצל. עדיין לא התקשרתי אליה… אוי, הנה היא, הולכת בצד השני של הרחוב. כמה לא נעים, עדיף שאגש אל מאחורי תחנת האוטובוס לפני שהיא תראה אותי… זה טיפשי, כמובן, אבל פשוט אין לי די אומץ להתקשר ולהתנצל. וחוץ מזה, יש לי כל כך הרבה דברים לעשות היום; כנראה אנסה לטפל בזה מחר”. אבל החיים מלמדים שאחרי “מחר” כזה בא עוד מחר, וכך המצב נמשך, והעלבון כביכול מתקהה עם הזמן…
נאמר במשלי: “מי שמנסה להסתיר את חטאיו לא יצליח, ומי שמודה בחטאו ומתקן אותו יזכה לרחמים”.
ניסיונות להסתתר אינם יכולים להביא להצלחה, אבל אם נודה בטעויות שלנו ונעשה כל שביכולתנו כדי “לפתוח דף חדש”, גם הקב״ה ינהג בנו ברחמים.
למשל גיטי, שלא הצליחה בשום אופן לשקם את היחסים המקולקלים עם אחותה. גם גיטי וגם אחותה חשבו שלצד השני היו הזדמנויות רבות להתנצל, אבל אף אחת מהן לא מצאה בתוכה את הכוח לעשות זאת בפועל. אולם גיטי התחילה ללמוד שתי הלכות יומיות בנושא שמירת הלשון, ובהדרגה הבינה עד כמה מסוכן מצב העוינות שנוצר בין האחיות. היא החליטה מיד להתנצל, ואי אפשר לתאר את ההרגשה הנפלאה שהתעוררה בה באותו רגע — כאילו הר שלם הוסר מעל לבה. גיטי עצמה כבר לא הבינה מה גרם לה לחכות זמן רב כל כך לרגע שבו תתנצל — הרי הדבר רק הגביר את הסבל שלה ושל אחותה!
דוגמה נוספת היא ציפי, שפגעה במורתה בהיותה נערה צעירה. מאז חלפו שנים, אך היא עדיין לא מצאה את האומץ להתנצל. היא חשבה כך: “המורה ודאי שכחה מזמן את הכול. וגם אם לא שכחה, אין ספק שכבר הספיקה לסלוח במשך כל השנים האלה. אם אבוא אליה עכשיו עם ההתנצלות שלי, רק אטריד אותה שוב ואגזול מזמנה לשווא”. התירוצים לא נגמרו, אבל בשלב כלשהו עלה בדעתה של ציפי שדווקא תירוצים כאלה הם הנשק האהוב על היצר הרע, והיא החליטה להתייעץ עם רב. הרב אמר שאף שבזמן הפגיעה עדיין לא מלאו לה 12 שנים, כלומר מבחינה פורמלית היא לא נשאה באחריות מלאה למעשיה, בכל זאת יהיה טוב מאוד אם תבקש מהמורה סליחה.
ציפי אזרה אומץ להתקשר למורתה לשעבר, ותשובתה הדהימה את ציפי עד עמקי נשמתה! התברר שהמורה מעולם לא שכחה את התקרית הלא נעימה, ובכל זאת הסכימה מיד לסלוח לציפי, ואף הוסיפה שהיא מתפעלת מאוד מנחישותה! שתיהן סיימו את השיחה בלב קל. גם בלי עצתו של הרב הבינה ציפי שזה היה הפתרון הנכון היחיד — שכן היא הרגישה מאושרת כל כך, כאילו זכתה במיליון דולר בהגרלה!
בואו נפתח את דלת הנפש שלנו ונבדוק אם גם אנחנו מסתובבות עם אי־סדר כזה בלב.
ייתכן — וסביר מאוד שכך יהיה — שכל העבודה הקשה של “פינוי” אי־הסדר בנפש תסתכם בשיחת טלפון אחת, בכתיבת מכתב או בשיחה מלב אל לב על כוס קפה. באחת משיחות ההדרכה לכיתה העומדת לסיים את לימודיה אמר הרב גנס שהמילים הקשות ביותר בעולם הן “אני מצטער” ו“אני מבקש סליחה”.
חודש אלול הוא הזמן המתאים ביותר לעשות סדר ב“מקררים” שלנו.
לכל אחת יש דבר מה שדורש זמן ותשומת לב. בואו אפוא נטהר את לבנו, נבקש סליחה ממי שפגענו בהם, וגם נסלח מצידנו לאחרים ונפסיק לשאת את משא העלבונות המיותרים. הקב״ה יסלח לנו — מידה כנגד מידה — ובעזרת ה׳ נזכה כולנו לשנה של גאולה שלמה!