המשך. ההתחלה כאן.
הלוואי שרק נצליח לשרוד את חבלי משיח – ״צירי הלידה״ שלפני בוא הגאולה. והם לא יהיו גופניים בלבד.
בתלמוד (סוף מסכת סוטה) נאמר: ״לפני בוא המשיח החוצפה תרקיע שחקים, היוקר יהיה בשיאו, הגפן תניב פרי, אך היין יהיה יקר. השלטונות כופרים בתורה, ואין מי שיוכיח, בבית הוועד — זנות. חכמתם של לומדי הספר (התורה בכללותה) תהיה לבוז, יראי החטא יהיו דחויים, האמת תיעדר. נערים מביישים זקנים, זקנים יקומו בפני צעירים, הבן מבזה את אביו, בת קמה באמה, כלה בחמותה, בני ביתו של אדם יהיו לאויביו. פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו…״
והרי כל זה, או כמעט הכול, כבר התרחש?! ובכל זאת, בבני האדם נותרת שאיפה לצדק. למרות מצבם ההולך ומידרדר של הדורות, יש אנשים ששוחים נגד הזרם, שבים אל התורה. והקב״ה לעולם אינו מפקיר את העולם הזה לשקוע ברע.
כפי שנכתב בספר ״דעת תבונות״, דווקא בשעה שנדמה שהקב״ה עזב את העולם, ההפך הוא הנכון: הוא מחדש את השפעתו עליו לטובה. כל מחשבותיו ומעשיו של הקב״ה מכוונים רק לתיקון העולם הזה, ולא לפגיעה בו. אבל מאחר שעל פי תוכניתו הוא מסתיר מאוד את כוונותיו (הסתר פנים), נדמה שהעולם נעזב על ידו ושהאנשים סובלים. למעשה, באותה שעה ממש הוא פועל לישועתם.
החפץ חיים כתב ב״איגרת על (הזמן) שלפני בוא המשיח״: ״השכל מחייב (להבין) שזמן בוא גואלנו הצדיק לא יתארך עוד, משום שכבר הגענו למדרגה שלא יכולה להיות גרועה ונמוכה ממנה. וראוי לנו לזרז את הגאולה בכך שנשוב ונעשה תשובה ונכין את עצמנו באמצעות תורה ומעשים טובים״.
האם אפוא אנו רשאיות לקוות שהכול יסתיים בטוב כבר השנה? התלמוד (שם) אומר: ״ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים״. כדי לקוות לישועתו, עלינו לעשות דבר־מה כדי להפוך את מידת הדין האלוהית למידת רחמיו.
חכמינו אומרים שמי שרוצה להינצל מן הייסורים שלפני בוא המשיח צריך לעסוק בתורה ו בגמילות חסדים (ברחמים ובמעשים טובים).
ולעסוק בהם כאילו היו העסק שלנו, כלומר לשאוף לעשות כמה שיותר — באופן אישי ובממוננו, כך שלא יעבור יום אחד בלעדיהם. הדבר אמור לעזור, משום שמידת החסד (רחמים) חזקה ממידת הדין (משפט).
וכמובן, כדי שלא לעורר את מידת הדין, יש לדבר על הזולת רק טובות, וכן להימנע מכעס ומעלבונות, ובכלל זה ללמד את הילדים שלא יפה לכנות אחרים בכינויים פוגעים. ראוי להימנע מכל מעורבות במחלוקות, גם אם נדמה שהן ״לשם שמים״.
ועוד אומר החפץ חיים על התפילה: גם אם האדם כלל אינו ראוי שתפילתו תתקבל, אך הוא מתפלל, מבקש ומתחנן, הקב״ה ברחמיו שולח לו את מה שהוא מבקש. על אחת כמה וכמה יש לבקש ולהתחנן על הגאולה.
אחד המרכיבים העיקריים בציפייה למשיח הוא עצם הציפייה.
על כך אף ישאלו בבית דין של מעלה — ״האם ציפית לישועה?״ (שבת, 38). החפץ חיים מסביר מדוע התורה התייחסה בכובד ראש כה רב לספק של שרה, כשקיבלה מן המלאכים את הבשורה על הולדת יצחק. צחוקה של שרה מראה לנו (על פי הכלל ״מעשה אבות סימן לבנים״) שבאחרית הימים גם יצחקו ולא יאמינו למי שמבשרים על גאולה קרובה. קשה להאמין שלאחר גלות כה ארוכה וקשה, כשעם ישראל הגיע לתהומות הייאוש, מושפל וסובל מצרות רבות וממתקפות — לפתע ייוושע? ממש כמו במצרים, כשלא שמעו אל משה ״מקוצר רוח ומעבודה קשה״.
ואם כבר מאמינים, הרי שלא בגאולה קרובה, אלא בגאולה בעתיד לא מוגדר, ולכן גם נעבוד על עצמנו אחר כך, ״כשזה יהיה קרוב יותר״. חסרה לנו התחושה החיה שהמשיח יכול לבוא ממש בכל יום — מחר, למשל! ואנחנו לא מוכנות!
הגלות היא לילה. והחשכה שלפני עלות השחר היא העמוקה ביותר.
כעת אנו נמצאות בשלב הזה — שלב של חשכה מוחלטת. האם עלינו לפחד? כנראה. אבל צריך לדעת מפני מה לפחד. אנחנו פוחדות מטרור, פוחדות ממשבר כלכלי, ושקועות עד צוואר בפחד מפני המחר. אך כדאי להבין שכל הפחדים האלה זמניים — רק עד הרגע שבו תתחיל לבצבץ קרן השחר הראשונה.
ובינתיים ראוי שלפחות באותה עוצמה שבה אנו מתפללות לבריאותם ולרווחתם של קרובינו, נתפלל לגאולה במהרה עם בוא גואלנו הצדיק, במהרה בימינו. אמן!
הכינה ז. סקרז׳ינסקיה