אנו נמצאות בתקופה בשנה המכונה שלושת השבועות — תקופה בת שלושה שבועות. זהו הזמן שבין 17 בתמוז ל־9 באב. אלה שלושה שבועות של אבל, שבהם חלות הגבלות רבות על ביטויי שמחה בשל האבל על חורבן בית המקדש.
אולם לעצב שלנו נוסף היבט אחר: ציפייה נרגשת לבוא המשיח. כמובן, קשה להמתין לו מדי שנה, ואז לחוות אכזבה ולעבור שוב את הצום הקשה של 9 באב. הצום הזה קשה לא רק מבחינה גופנית: מפני שהוא ארוך וחל בתקופה החמה ביותר בשנה. הוא קשה גם מבחינה נפשית, מפני שקשה מאוד לצפות למשהו שאינו מוגדר, למשהו שאין לו מסגרת זמן, למשהו לא ידוע.
הבה נבחן מעט את השאלה הזאת, כדי לקבל מושג גם היכן אנו עשויות להימצא ביחס לימות המשיח, ובעיקר — האם עלינו לפחד מהם או לצפות להם בקוצר רוח?
הרמב״ם כותב שבימות המשיח, בניגוד לעולם הבא, הכול יתנהל על פי חוקי הטבע, כלומר לא יהיו ניסים גלויים: בגדים מוכנים לא יצמחו מן האדמה, ועל העצים לא יצמחו לחמניות טריות ופריכות.
אולם בהקשר של דעת הרמב״ם, יש להתבונן בפריצת הדרך הטכנולוגית שהתרחשה ב־200 השנים האחרונות.
ה״זוהר״ (נח, 7:11) כותב על הפסוק: ״בשנת שש מאות שנה לחיי נח… וארובות השמים נפתחו״, שהחל משנת שש מאות של האלף האחרון (משנת 5600 למניין היהודי) ייפתחו שערי שמים, וידע רב ירד לארץ. ואכן, מאז מתקדם המדע בעולם בקצב הולך וגובר משנה לשנה. כבר התרגלנו וכמעט איננו מופתעות מעוד ועוד תגליות חדשות. הדבר אינו מפחיד אותנו, להפך — הוא מעניין.
הרמב״ם סבור שהדבר קורה כדי שיהיה לאדם קל יותר למצוא את פרנסתו ויוכל להקדיש זמן רב יותר ללימוד תורה. התפוקה עולה בזכות מכונות שמחליפות בכל מקום שעות רבות של עבודת אדם. כלומר, באמצעות הטכנולוגיות החדישות ביותר האדם עובד פחות שעות ומייצר יותר מכפי שייצר בעבר בעבודת כפיים. זה נפלא, ולכאורה טוב מזה לא יכול להיות.
בעבר הלא רחוק כלל ראו גדולי חכמי התורה ברבים מהישגי הקדמה דברים המועילים להכנה לימות המשיח.
הרב יהושע לייב דיסקין, כשנודע לו שבארץ ישראל נסללה מסילת הרכבת הראשונה, אמר שהדבר הוכן משמים כדי להקל על היהודים להגיע לארץ ישראל.
כך יש לראות גם את המצאת המטוסים, שללא ספק תרמו ועוד יתרמו רבות להקלה על הגעת יהודים לארץ ישראל, כאילו הם מגשימים את הכתוב בנביא ישעיהו (60:8): ״מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם?״
אחד מגדולי רבותינו, כשעבר ליד מאפיות ״אנג׳ל״ בירושלים וראה צינור היוצא מן הבניין הסמוך של טחנת הקמח, שדרכו עובר הקמח ישירות מבניין אחד לאחר, ראה בכך סימן מובהק לבואו הקרוב של המשיח. מעולם לא הייתה הובלת הקמח בירושלים פשוטה כל כך.
אולם לנוכח מה שקורה קשה להאמין שעם ישראל יזכה לבוא המשיח לפני המועד שנקבע…
לכן הקב״ה שולח ליהודים צרות וניסיונות, כדי שיהיו לנו יותר זכויות, כדי שנזכה לגאולה מוקדם יותר. ידוע שחכמי הגמרא כתבו שלא היו רוצים לחיות בתקופה הקשה הזאת. וזה מפחיד, למרות כל הקדמה הטכנולוגית והמדעית.
לנשים, כמובן, הקדמה הטכנולוגית ״מקלה מאוד על החיים״.
כאן נדמה שהכול נעשה בשבילנו. מכונת כביסה ומייבש כביסה, מדיח כלים, מיקרוגל, ואפילו מיקסר ללישת בצק ואופה לחם! בהשוואה לסבתות שלנו יש לנו המון זמן פנוי… ובכל זאת אין אפילו דקה לשבת ולקרוא תהילים. אין זמן לתפילה בכוונה… אין לנו זמן לשיח איכותי, לא עם אנשים ולא עם הקב״ה.
שלושת השבועות האלה אומרים לנו: קבעו את סדרי העדיפויות שלכן.
חשבו מה חשוב באמת. הנמיכו את הרעש סביבכן — ולא רק את המוזיקה. פנו לעצמכן זמן למחשבה, לצער על חורבן בית המקדש.
חשבו איך היה יכול להיות אילו בית המקדש היה עמנו… לא צריך להתפלל על הבריאות — כולם הבריאו. לא צריך להתפלל על רווחה — כולם מסודרים היטב. אחרי בוא המשיח יסתיימו המלחמות, חיילים ואזרחים לא ייהרגו עוד. אחרי בוא המשיח יתפסו היהודים סוף סוף את מקומם הראוי — עם תורה מכובד.