ענת ברוסילובסקי
לקחתי את הטלפון בידי והתקשרתי לשכנתי המבוגרת שגרה שתי קומות מעליי. "הייתי צריכה לעשות את זה מזמן — חשבתי בזמן שבשפופרת נשמעו צלצולים ממושכים — אומנם אנחנו סגורים בבית כבר שבועיים, אבל אחת לכמה ימים אנחנו יוצאים לחנות לקנות מצרכים. ואילו לקשישים משרד הבריאות ממליץ לא לצאת כלל מהבית".
זה היה היום המי יודע כמה בסגר.
הכול היה כרגיל: אפשר היה לא לכוון שעון מעורר ולישון כמה שרוצים, לא להתאפר ולא להחליף בגדים, לא להכין לילדים כריכים, לא לגהץ את בגדי התלבושת האחידה שלהם ולא להעיר אותם כל עוד הם ישנים.
הבוקר, כשבחוץ נעשה פתאום קר מאוד (גיליתי זאת במקרה כשיצאתי למרפסת לתלות עוד ערימת כביסה) והאביב שוב פינה את מקומו לחורף — מחשבה שעד אז חמקה ממני נשמעה פתאום בתוכי בבירור:
"לקום אתמול בבוקר, ענת. את פשוט חיה בתוך 'לקום אתמול בבוקר'".
מרוב הפתעה התיישבתי בכורסה עם ערימת בגדים רטובים בידיי. ברור, כבר ראיתי את זה בעבר בסרט הישן והמוכר לכולם. בדיוק כמו הגיבור הראשי שלו, גם אני מנסה פשוט לעבור כל יום חדש מהר ככל האפשר, בתקווה שמחר הכול ישתנה. היום חולף, מחר הופך להיום, אבל הכול נשאר כשהיה.
בדיוק אז החלטתי לעשות הכול אחרת. להפסיק לחשוב רק על עצמי ולחשוב על מישהו אחר. למשל על מרים — השכנה מלאת שמחת החיים מהקומה הרביעית.
"הלו, ענת, יום טוב" — בינתיים פסקו הצלצולים, ובמקומם נשמע קולה החם והעליז של השכנה.
"שלום, מרים, מה שלומך? איך את מרגישה, אולי את צריכה את עזרתי?"
"תודה שהתקשרת. לא, אני לא צריכה שום דבר. הנכדים באו בבוקר והשאירו ליד דלת הכניסה את כל המצרכים הדרושים. אבל לא הצלחנו לשוחח כמו שצריך; זה לא נוח דרך הדלת, ולכן אני שמחה מאוד שאני יכולה לדבר איתך. מה שלומך, יקירתי? איך את מתמודדת עם המצב?"
"מרים, העניין הוא בדיוק שאני לא מתמודדת — לא יכולתי להתאפק — את מבינה, אני פשוט נסחפת עם הזרם...
אני עוברת עוד יום כמו בהילוך איטי: אומרת את ברכות השחר ושותה את קפה הבוקר שלי בלי להביט בשעון בכל דקה. אחר כך אני מכינה ארוחת בוקר לבני הבית, מאכילה אותם, מסדרת אחרי ארוחת הבוקר, שוטפת כלים ומתחילה להכין ארוחת צהריים. בזמן שארוחת הצהריים מתבשלת, צריך להפעיל מכונת כביסה, לערוך את השולחן, לתלות כביסה, לתת לבני הבית ארוחת צהריים, לקפל כביסה, לטאטא (ולשטוף, אם אצליח) את הרצפה וללכת להכין ארוחת ערב. אני בקושי מספיקה לתת לילדים ארוחת אחר הצהריים ולנקות לפסח ארונית אחת במטבח. ועוד לא דיברתי על מאה המריבות והעימותים היומיומיים בין הילדים, שבעבר הקדשתי להם תשומת לב, ועכשיו אפילו הם כבר הפכו להרגל ולשגרה. לפני שאני מספיקה לשים לב, מגיע הערב — זמן להתכונן לשינה."
סיימתי את המונולוג שלי והסדרתי את הנשימה. מרים שתקה באהדה, ואני, מעודדת מן היחס החברי והאכפתי הזה, קראתי: "מרים, אז מה עליי לעשות? אני רגילה להיות פעילה ונמרצת!
עד ממש לא מזמן חיי היו מלאי משמעות, ועכשיו אין לי שום סיבה לקום בבוקר. פשוט הפכתי לרובוט".
"אוי, ילדה — נאנחה מרים — כמה אני מבינה אותך. אילו הייתי רבנית גדולה, הייתי יכולה לתת לך שיעור על אמונה בקב"ה ועל ביטחון בו. אבל אני רק אישה יהודייה פשוטה, ולכן אני רוצה לספר לך 'וורט' אחד:
בכל יום, בסיום ברכות השחר, אנחנו קוראים משנה ממסכת שבת. "אלו מעשים טובים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, אך זכותם שמורה לו גם לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש בבוקר ובערב, והכנסת אורחים, וביקור חולים, וסיוע לכלות עניות בעריכת חתונתן, ולוויית המת, וכוונה בתפילה…"
את כל המעשים הטובים האלה אנחנו רגילות לעשות בכל יום.
המעשים האלה ממלאים את חיינו במשמעות, משמחים אותנו ומאפשרים לנו להרגיש שהיום לא עבר לשווא. אבל מה אפשר לעשות אם עכשיו, בתקופת הסגר, הם אינם זמינים לנו. אי אפשר לארח אורחים, אסור להתקרב לחולים, הכלות דחו את החתונות, ובבתי המדרש — רק עשרה אנשים...
אז מה נשאר לנו, ענת? פשוט להיכנע ולהרים ידיים? בשום אופן לא! בסוף המשנה מופיע עוד מעשה טוב: "…והשכנת שלום בין חברים שרבו ובין בני זוג"!
תביני, את לא רק סגורה עכשיו בבית; במשך 24 שעות ביממה ו־7 ימים בשבוע את יכולה לעשות את המעשה הטוב החשוב הזה — להיות עם הקרובים לך, לדאוג להם, לבנות את ביתך ואת מערכות היחסים בו.
ולעשות זאת מתוך בחירה חופשית ולא מתוך הכרח — במודעות ובשמחה. הסגר יחלוף, המגפה תסתיים, והקרובים לך יישארו לצדך, קרובים עוד יותר מתמיד".
שתינו שתקנו זמן מה. ואז הרגשתי פתאום את העקצוץ המוכר בקצות האצבעות ואת הרצון לפעול.
לאחר שנפרדתי בחום מן השכנה, הלכתי למטבח לאפות את עוגת השוקולד הכי טעימה והכי חגיגית שלי.
כשניחוח השוקולד המתוק התפשט בכל הבית, והאנשים הכי קרובים ויקרים לי החלו להגיע למטבח בזה אחר זה, חיבקתי את כולם בחוזקה וחשבתי: "החיים דווקא מסתדרים".