להתרחק מן השקר
6. כשמספרים על אדם, גם אם הסיפור עצמו אמיתי ומסופר במדויק, יש להביא בחשבון מתי, באילו נסיבות ובקרב מי בחרתן לספר אותו. למשל, אם אומרים על מישהו: "הוא לא מכר את החמץ שלו[1] (מאכלים שהחמיצו)" - בעיני רבים הדבר עשוי להעיד שהאדם שעליו מדובר אינו שומר את הלכות הפסח. והרי ייתכן שהוא אכן לא מכר חמץ, אך רק משום שלא נשארו בבית שום מאכלי חמץ! מלבד איסור לשון הרע, עוברים כאן גם על האיסור "מדבר שקר תרחק".
7. אם מסלפים דברים בכוונה כדי להצחיק אנשים, והכול יודעים זאת, למשל במסגרת תוכנית בידור, אין עוברים על האיסור. אנשים צדיקים במיוחד, הנוהגים במידת חסידות, משתדלים להתרחק מבדיחות וממופעים המבוססים על סילוף עובדות - שכן לפעמים עלולים להתייחס לבדיחה ברצינות.
8. צדיקים משתדלים לשמור על טוהר המחשבה ולא להרשות לעצמם להרהר ברעיונות שקריים או לשקר אפילו במחשבתם. הרי מחשבותינו הופכות בהדרגה לרגשות, ואלה, בתורם, דוחפים אותנו לפעולה.
**** רבי יעקב קמנצקי היה אדם חכם מאוד ובעל יושר. כל מי שהכיר אותו חש עד כמה סלד משקר וממרמה. לדבריו, מאז היה גדול דיו להבין מהו שקר, מעולם לא אמר דבר שאינו אמת, ובזכות זאת בדיוק העניק לו הקדוש ברוך הוא בריאות ואריכות ימים.
היושר היה טבוע בו עמוק כל כך, עד שהתקשה מאוד להבין את המלמד שלו בחדר, שחשד בו לפעמים במרמה (כמו בכל יתר הילדים), ואף העניש אותו על כך.
כשיעקב היה בן שש עשרה, הזמין אותו רבי נתן צבי פינקל, שנודע בכינוי הסבא מסלבודקה, יחד עם תלמידים נוספים לסדר פסח. לשולחן הוגשו מאכלים מקמח מצה.
משום מה פקפק הנער בכשרות המאכלים האלה והחליט שלא לאכול אותם. כששאלו אותו מדוע אינו אוכל, השיב שאינו אוכל "מצה שרויה" - מצה שהושרתה. (יש לא מעט אנשים המחמירים ואוכלים מצה בפסח רק בצורתה המקורית).
למעשה, בביתו איש לא החמיר בעניין "מצה שרויה", וכמובן גם הוא עצמו אכל מצה כזאת כל השנים. אבל מאחר שכבר אמר לאנשים שאינו אוכל מאכלים כאלה בפסח, נעשה הדבר לכלל חדש שקיבל עליו לכל חייו. לאחר שהתחתן, לא דרש מבני ביתו להקפיד על החומרה הזאת, אך הוא עצמו הקפיד תמיד לקיים את מה שאמר פעם, כדי שלא יתברר חלילה שאמר דבר שאינו אמת.
מספרים שפעם קיבל הרב קמנצקי צו להתייצב בלשכת הגיוס של הצבא הרוסי. כשבא לשם, האשים אותו אחד הקצינים שכבר היה שם יום קודם, אבל בשם אחר. הצעיר השיב: "מעולם בחיי לא שיקרתי". דבריו ורצינותו הרשימו את הקצינים עד כדי כך שהם שחררו אותו.
[1] בפסח אסור שדברי חמץ יישארו בבעלותו של יהודי. אפשר להיפטר מן החמץ בדרכים שונות, ואחת מהן היא מכירתו לגוי. לאחר הפסח הגויים בדרך כלל שמחים למכור אותו בחזרה ליהודים, מפני שהם מקבלים יותר ממה ששילמו קודם; למרות זאת, בפסח החמץ שייך להם לחלוטין, והם רשאים לעשות בו כרצונם, גם אם הוא ממשיך להיות מאוחסן בביתו של היהודי.