הרב שמחה כהן
אחת התופעות הסוציולוגיות הנפוצות ביותר היא היווצרותו של קשר זוגי קבוע ובלעדי בין גבר לאישה. אף שרבים מאיתנו רואים בהתחייבויות ארוכות טווח כאלה דבר מובן מאליו, למעשה אין זה כך. אחד הדחפים החזקים ביותר של האדם הוא השאיפה לחיות בחופשיות, ללא כל מגבלות וכבלים או כפייה מכל סוג שהוא. למרות זאת, כמעט בכל חברה ובכל תרבות קיים מושג מקובל של חיי משפחה. במסגרתם בני הזוג מגבילים במודע ולכל החיים את חירותם האישית, ומוותרים במידה רבה על הנוחות שלהם ועל רצונותיהם האנוכיים כדי להקים משפחה; הם «משעבדים» את עצמם, בכך שהם מקבלים על עצמם התחייבות לדאוג במשך שנים רבות לבת הזוג ולילדים.
מדוע אדם, למרות כל שאיפתו לעצמאות, כולא את עצמו במסגרת המגבילה למדי של חיי המשפחה?
בחיפוש אחר תשובה לשאלה הזאת נגלה שחלק ניכר ממעשינו מוכתב על ידי עצם טבענו, כך שכמעט לא נותרת לנו בחירה אם לעשות אותם או לא. בורא העולם הטביע בנו שאיפה בסיסית לשמירה על קיומנו: הוא יצר את תחושת הרעב המעיקה ואת תחושת השובע הנעימה, כדי שלא נשכח «לתדלק» את גופנו. הוא הטביע בנו תחושת עייפות, שמאלצת אותנו ללכת לישון ולתת לגוף מנוחה. הוא העניק לנו מערכת רפלקסים שמונעת מאיתנו להתקרב לסכנות שונות ומרחיקה אותנו מהן, למשל מחפצים חמים מאוד או מחפצים חדים וחותכים. תחושת הפחד, הפרשת אדרנלין לדם בעת סכנה, תחושת הגועל כלפי מזונות מעופשים או בעלי ריח רע – כל אלה עוזרים לנו לשמור על עצמנו.
שמחת החיים המשותפים וקשיי הבדידות
כשם שהקב"ה גורם לנו לשמור על חיינו, כך הוא מכוון אותנו לנישואים. לשם כך הוא הטביע בנפשנו את התחושה הנעימה של יקיצה בחברתו של אדם קרוב ואוהב, וגם את התחושה ההפוכה – התחושה הלא נעימה של בדידות ממושכת.
איזו מן התחושות האלה דוחפת את האדם יותר לנישואים? השמחה שבנוכחותו של אדם קרוב, או הפחד מהבדידות?
מתברר שהתחושה העיקרית שמחזקת ומשמרת את הקשר הזוגי אצל רוב האנשים הנשואים היא החשש מקשיי הבדידות. ואילו הרצון להיות יחד הוא משני. כששואלים אדם: «מדוע אתה נשוי?», הוא בדרך כלל משיב: «יש לנו ילדים משותפים, דירה משותפת, כבר התרגלתי לחיות כך, החברה מגנה גירושים וכדומה». תשובה כזאת מסבירה מדוע האדם אינו מתגרש, אך אינה מסבירה מדוע הוא נשוי. אבל כששואלים את אותה השאלה אדם המאושר בחיי המשפחה שלו, הוא משיב אחרת: הסיבה העיקרית היא «הרצון להיות עם המשפחה שלו»; טוב ונעים לו «להיות יחד».
אנו רואים שרוב האנשים נישאים וממשיכים לקיים את הנישואים בעיקר משום שהם מפחדים מהבדידות, ולא משום שהם רוצים להיות נשואים וקשורים לבת/לבן הזוג. כלומר, קשיי הבדידות חזקים יותר משמחות החיים המשותפים, והם אלה שמובאים בחשבון יותר מכל דבר אחר. אנו מוצאים דינמיקה דומה גם בנושא האכילה. הסבל שגורם הרעב חזק יותר מתחושת השובע הנעימה. מי שיעמיק לבחון את היחס בין הנאה לסבל יגיע בהכרח למסקנה שרצונו של האדם להימנע מסבל משפיע על החלטותיו הרבה יותר מן השאיפה להנאה.
כפי שכבר אמרנו, תפקידה של תחושת הבדידות הוא לדחוף אנשים ליצור קשרים חברתיים, ובמיוחד קשר עם בן זוג קבוע למטרת נישואים.
ואכן, רווקים ורווקות רבים חווים את הבדידות כקושי גדול, והם מודעים היטב לכך שהיא המניע העיקרי לשאיפתם להינשא. אולם לאחר שאדם מקים משפחה, תחושת הבדידות מתקהה ומאבדת את עוצמתה ואת השפעתה, משום שלמעשה אין לה שום תפקיד בחיי המשפחה – בדומה לתחושת הרעב, שנעלמת אחרי האכילה, כי כבר אין צורך להניע את האדם לחפש מזון.
אף שתחושת הרעב דומה במובנים רבים לתחושת הבדידות, יש ביניהן הבדל מהותי: בעוד שאדם זוכר היטב את תחושת הרעב המעיקה שחש לפני שאכל – הרי הוא חווה אותה ממש לא מזמן – אדם נשוי שוכח כמעט לחלוטין עד כמה הבדידות קשה, משום שכבר זמן רב לא חווה אותה. כתוצאה מכך, כאשר אנשים חווים קשיים בחיי המשפחה ומתלבטים אם לשמור על המשפחה או לסיים את הנישואים, הם אומנם מביאים בחשבון שיקול כמו הבדידות שתבוא לאחר הפרידה, אך אינם מייחסים לו את החשיבות הראויה.