הרב ראובן קוקלין
מהו יופי בעינינו? מה אנחנו מרגישים כשמזכירים את המילה הזאת?
אחד התיאורים המתאימים ביותר הוא כנראה אור. היופי כמו מאיר את חיינו ומשרה מצב רוח קליל, נעים.
מנקודת מבט זו ננסה להבין אחד מהיבטיה של בריאת העולם. נאמר בתורה שבתחילת הבריאה שרר בעולם תוהו ובוהו, והעולם כולו היה שרוי בחושך. חכמים אומרים שבתיאור התוהו ובוהו הקדמוני יש עבורנו רמז לכל הגלויות שבאו לאחר מכן. כך, אחת המילים המתארות את התוהו ובוהו הזה היא «חושך», ובמושג זה ראו חכמים רמז ליוון.
כותב הרמב״ם שכשם שחכם התורה ניכר בידיעותיו ובמחשבותיו, כך אפשר להכירו גם במעשיו. ולא זו בלבד שמעשיו שונים ממעשיהם של אנשים מן השורה, אלא יתר על כן, נאמר שהשקפתו של אדם הרחוק מן התורה הפוכה מהשקפתו של חכם התורה, ובדוגמה של יוון הדבר ניכר היטב.
ניזכר בלימודי ההיסטוריה בבית הספר התיכון – לא הייתה שום תרבות אחרת שרוממה את היופי במידה כה רבה כפי שעשו ביוון העתיקה! אולי אפשר להשוות לכך רק את תקופת הרנסנס, אך גם אנשי אותה תקופה שאפו בראש ובראשונה להידמות ליוון! ההלל ליופי בסגנון היווני העתיק הפך בעיני העולם כולו להתגלמות ההרמוניה ולאידיאל היופי.
כיצד ייתכן, לנוכח כל זה, שדווקא את יוון, שהעלתה את פולחן היופי על נס במידה כה רבה, מדמים חכמים לחושך?!
מהו בעצם היופי?
בסוף ספר משלי יש פסוק המוכר לרבים: «שקר החן וhהבל היופי, אישה יראת ה' hהיא תתhהלל» – «החן הוא שקר והיופי הוא הבל, אישה יראת ה' – היא תתהלל». אין בתנ״ך פסוק שמשמעותו שטחית, והפסוק המובא כאן על היופי האמיתי אינו יוצא מן הכלל. נבחן כל מילה בנפרד.
שקר החן – «השקר שבחן». חן אינו יופי קלאסי ומוחלט. חן הוא יופי סובייקטיבי, התלוי בעיניים שבהן מביטים בו. נאמר על המלכה אסתר שהיא «מצאה חן» – מצאה חן בעיני הסובבים אותה. ובכל זאת, יופייה אינו מוזכר בשום מקום. יתר על כן, המדרשים אומרים שהיה לה גוון פנים יוצא דופן מאוד! חן כמו מזכיר לנו דבר מה נעים, ועל דרך ההקבלה אנחנו תופסים אדם (או חפץ) כנעים ללא סייג. אנחנו רגילים לכך שאדם מחייך בדרך כלל כשנפשו מוארת ומצב רוחו טוב, ואת המטען הזה של אנרגיה חיובית הוא מעביר לסובבים אותו – והנה גם אנחנו מחייכים אליו בתגובה בלי משים. מה באמת מתרחש בנפשו של אותו אדם איננו יכולים לדעת, אבל עצם החיוך שעל פניו מעורר בנו אהדה, והוא נראה לנו אדם נעים. המילה חן מופיעה בדרך כלל בתוך הביטוי «מצא חן בעיניו» – זכה לאהדה בעיניו. לפיכך, חן הוא תפיסה סובייקטיבית, שאינה בהכרח זהה אצל כל בני האדם.
יש גם הביטוי «חן מקום על יושביו» – לכל מקום יש קסם מיוחד בעיני האנשים הגרים בו. מבחינה אובייקטיבית אפשר למצוא מקומות רבים אחרים שיהיו טובים יותר, אולם אם יש לנו זיכרונות חמים הקשורים לעיר ילדותנו או למקום שבו אנחנו גרים (כאן יש לנו משפחה, ילדים, עבודה טובה ושכנים לבביים), דווקא המקום הזה יהיה עבורנו החביב ביותר עלי אדמות.
באשר למושג «יופי», הדברים מעט פשוטים יותר: זהו יופי אובייקטיבי שרוב האנשים מכירים בו, התואם אמות מידה מסוימות, ושאינו נעשה יפה פחות בהתאם לזהותו של המתבונן בו.
אין בעולם שקר גדול יותר מן הניסיון לקחת מושג כלשהו ולעוות אותו עד שהוא נעשה ההפך ממשמעותו האמיתית. מסופר שהרב יחזקאל לוינשטיין בא להיפרד מאחד מגדולי חכמי התורה. בלוויה היו אנשים רבים, ורבים מהם בכו. הרב לוינשטיין גייס את כל כוח רצונו כדי להתאפק ולא לבכות. שאלו אותו: מדוע התאפקת? הרי מלבד העובדה שהצער מובן לחלוטין, הדמעות היו עשויות לעורר אנשים רבים אחרים לתשובה! הרב לוינשטיין הודה שיום קודם לכן אירע במשפחתו אסון גדול: נכדו נפטר. «אילו בכיתי, היו אלה דמעות גם על נכדי, ולא רק על חכם התורה. ואין דבר גרוע מדמעות שקר!»
כל הפרסום המודרני מבוסס על שקר:
מראים לנו בית יפה שבו גרה משפחה מושלמת עם ילדים יפים, וכולם משתמשים במכשירים של מותג מסוים, אוכלים מזון מסוים ונוסעים במכונית מסוימת. בפעם הבאה שנראה בחנות את המכשירים האלה או את המזון הזה, יעלו בנו אסוציאציות לבית היפה ולמשפחה למופת – ונרצה להיות חלק מהם באמצעות רכישת המוצר. כשאנחנו באים לבחור מכונית באולם התצוגה, מקבלים את פנינו אנשים חייכנים בחליפות מטופחות, כמה מהם אפילו בעניבות, וכל הזמן הם מחייכים אלינו ומביעים כלפינו חיבה בכל דרך – רק כדי שנקנה את מה שמשתלם להם. והנה כבר נפלנו בפח של השקר הזה, והאמנו שהאדם הנפלא הזה באמת חושב על טובתי! מה באמת קורה, ברור לכל אחד מאיתנו… זהו השקר שבחן, «שקר החן».
ואילו על היופי נאמר – «hהבל היופי». המילה hהבל מתורגמת בדרך כלל כריקנות, אך משמעותה האמיתית היא אדים, כלומר משהו זמני, כמו אדים.
«אישה יראת ה' תתהלל» – יוצא שלא לחן ולא ליופי יש ערך כלשהו, והחשוב ביותר הוא רק להיות יראת ה'! אם כך, שואל הגאון מווילנה, מדוע התורה מדגישה שוב ושוב ובנחישות את יופיין החיצוני של אמותינו – שרה, רחל ורבקה? הגאון מווילנה אומר שאנחנו פשוט מבינים לא נכון את פסוקי המקרא: אכן, כשלעצמם, גם חן וגם יופי הם חסרי ערך, כזב וריקנות.
אך אם אישה יפה, ושורש יופייה נעוץ ביראת ה' שלה, אישה כזאת תתהלל, בין השאר גם על יופייה!
במסכת ברכות מסופר על חכם התורה הגדול רבי יוחנן. כשחלה תלמידו רבי אליעזר, בא רבי יוחנן לבקרו.
היה חושך כבד, וכדי לראות משהו הפשיל רבי יוחנן את שרוולי חולצתו – מגופו בקע זוהר עז כל כך, שהחדר כולו הואר. אז ראה שרבי אליעזר שוכב ובוכה.
«על מה אתה בוכה? – שאל אותו רבי יוחנן. – אולי אתה בוכה על כך שאתה מת בגיל כה צעיר, בלי שהספקת ללמוד די תורה? אל תבכה! הרי למדנו שהקב״ה נותן לכל אדם שכר בהתאם לכוחות שהשקיע בהשגת המטרה! אומנם לא הספקת הכול, אבל השתדלת מאוד והשקעת כוחות רבים בלימוד התורה – ותקבל שכר גדול! ואולי אתה בוכה מפני שלא היית אדם עשיר ולא יכולת לתת די צדקה? אל תבכה על כך, שכן לא כל אחד זוכה ל“שני שולחנות” – אתה למדת תורה, וזה אינו ניתן לכל אחד!»
אבל לא על כך בכה רבי אליעזר: «אני בוכה על יופיך, שבעוד 120 שנים יהיה נחלת האדמה והתולעים». ענה רבי יוחנן: «אם כך, אתה צודק», והם החלו לבכות יחד. נשמתו של רבי יוחנן הייתה נעלה ויפה כל כך, עד שהשפיעה על גופו, וגם הוא נעשה יפה והתעלה למדרגה קרובה יותר לרוחניות – ועל הסתלקותה של נשמה כזו מן העולם בכו חכמים…
נאמר: «חכמת אדם תאיר פניו». בעברית נקראים הפנים «פָּנִים», מן המילה «פְּנִים» – פנימי.
הפנים הם המקום בגוף האדם המשקף את עולמו הפנימי, ולא במקרה קיים הפתגם «העיניים הן ראי הנפש». הרמח״ל אומר בספר «דרך ה'» שהנשמה לא ירדה מרצונה לעולם החומרי הזה – הוא זר לה ואינו נעים לה. עבודתה של הנשמה בעולמנו היא שבחיבור שלה עם גוף חומרי של בשר ודם, ובאמצעות קיום המצוות, היא תרומם כביכול את הגוף מעל החומר, תקרב אותו לרוחניות, ובכך תתעלה בעצמה למדרגה גבוהה יותר.
בתורה אנו פוגשים אזכור נוסף ליופייה של אישה – כאשר מדובר ב«אשת יפת תואר», אישה יפה במראהּ.
מדובר במצב שבו לוחם יהודי ראה במלחמה אישה נוכרייה שמצאה חן בעיניו עד כדי כך שרצה לשאת אותה לאישה. התורה אינה אוסרת באופן חד משמעי על נישואים כאלה, אך מציבה תנאים מסוימים. ראשית, על האישה הזאת לעבור מעין תקופת «הסגר», שבה תשהה בבית במשך חודש בלי לצאת ממנו. שנית, בתקופה זו עליה להחליף את כל בגדיה היפים בבגדים פשוטים יותר, לגלח את שערה (כידוע, השיער הוא אחד הדברים המושכים ביותר ביופייה של אישה), לא לגזוז את ציפורניה (כלומר, לא לטפח את עצמה) ולהתאבל על הוריה.
ובתום החודש הזה כדאי להביט באישה זו בעיניים חדשות ולהחליט אם כדאי להקים עמה משפחה, או שמא היה זה דחף רגעי בהשפעת קסמה.
על שרה אמנו נאמר דבר אחר. כאשר היא ואברהם ירדו למצרים, אמר לה: «כעת נודע לי שאת יפה», ובעברית «אישה יפת מראה».
עצם צורת המילה «אישה» שונה: על הנוכרייה עובדת האלילים נאמר «אשת», ואילו על שרה – «אישה». על פי כללי הדקדוק העברי נראה שהצורה «אשת» אינה עומדת בפני עצמה, אלא מציינת שייכות לדבר מה. זהו יותר תיאור מאשר שם עצם. לכן, במקרה של עובדת האלילים, מושג האישה אינו עומד בפני עצמו. הדבר העיקרי שהלוחם היהודי רואה בה הוא יופייה החיצוני והחולף: שערה, שמלותיה ותכשיטיה; ואילו מהותה הפנימית, נשמתה, אינה חשובה כלל.
שרה הייתה בראש ובראשונה אדם, אישה, ברייה מושלמת של הבורא – ורק לאחר מכן אישה יפה. נשמתה של שרה הייתה נעלה כל כך, עד שחכמינו אומרים שיופייה של שרה לעומת יופיין של כל הנשים האחרות הוא כיופיו של אדם לעומת קוף.
התורה רוצה שנבין את ההבדל בין סוגי היופי האלה ובין מקורותיהם: האם זהו יופי פנימי, שמקורו בנשמה נעלה, או יופי חיצוני בלבד, שיישטף יחד עם האיפור?
דווקא משום כך התורה אינה ממהרת להתיר קשר עם הנוכרייה: קודם כול צריך «לשטוף» ממנה את כל החן, את הקסם שלה – להסיר את הבגדים היפים ואת התכשיטים היקרים, לגלח את השיער ולהפסיק לגזוז ציפורניים. לאחר חודש של אבל על הוריה – מה יישאר מן היופי שלה, מיופייה החיצוני? האם לא יתנדף כשלא יתמכו בו הבגדים המפוארים?
לא כך מדברת התורה על שרה. אברהם מצהיר בקול על יופייה דווקא בדרך למצרים. שכן גם בדרך, כשלא הייתה לה האפשרות הרגילה לטפח את עצמה, שרה לא נעשתה יפה פחות – ואברהם הכיר בכך. נוסף על כך, הם ירדו למצרים כדי להינצל מן הרעב, ונאלצו להתקדם מהר ככל האפשר במצב של מחסור באמצעים. בדרך כזאת אנשים בדרך כלל עייפים, ואינם יכולים להשקיע את כל כוחותיהם כדי להיות נעימים לסובבים אותם. ואילו שרה שמרה הן על החן והן על היופי, למרות הכול – מפני שהם נבעו מתוכה ושאבו את כוחם מן הרוחניות.
שמה של יוון נגזר משמו של יוון, והוא, כידוע, היה בנו של יפת, שסימל את היופי.
אנו רואים בתורה שעוד זמן רב לפני הקמת המדינה היוונית הקדומה, הוצגה יוון כממשיכת מסורת היופי. אולם ליופי הזה יש תנאי. כפי שאמר נח כשבירך את ילדיו: «וישכון יפת באhלי שם» – היופי החיצוני יכול להתקיים רק כביטוי ליופי הפנימי, כשהוא מדגיש אותו!
במשנה, במסכת נדרים, מסופר על צעיר שנדר נדר (התחייב בשבועת נדר) שלעולם לא יישא בחורה מסוימת. ניסו לשכנע אותו לשנות את דעתו – הפנו את תשומת ליבו למידות הנפש הנפלאות של הבחורה, אך אי אפשר היה לשכנע אותו – «היא אינה יפה!» אז עשה רבי ישמעאל את הדבר הבא: הורה לטפח אותה, לסרק את שערה ולתת לה תכשיטים יקרים, ולאחר מכן להראות אותה לצעיר.
«נו, – שאל אותו רבי ישמעאל, – לבחורה הזאת התכוונת כשנדרת נדר שלעולם לא תישא אותה?» «ודאי שלא, – השיב הצעיר, – הרי לא ידעתי שהיא יפה כל כך!» רבי ישמעאל פרץ בבכי: «בנות ישראל יפות הן! העוני מנוול אותן…»
סיפור מפליא: רבי יוחנן בכה, רבי אליעזר בכה, רבי ישמעאל בכה. גדולי חכמי התורה בכו על היופי!
אפשר להבין את הסיבה לדמעותיו של רבי ישמעאל: כשאדם חי בלי להיות מודע ליופיו האמיתי, בלי שיש לו «מסגרת» מתאימה שתבליט את היופי הזה באופן מחמיא, הוא גם תופס את עצמו בהתאם, ומתנהג בהתאם להרגשתו.
היופי החיצוני חשוב לנו משום שהוא מדגיש את היופי הרוחני.
אך אם באדם מעריכים רק את ה«מסגרת», את המראה החיצוני, ואילו ה«תמונה» האמיתית, מידות נפשו, אינה מובאת בחשבון; כשהתמונה אפילו אינה בגדר מסגרת ביחס למסגרת, אלא דבר מיותר שאפשר לרמוס ולזרוק – אין שקר גדול מזה.
כשהבורא יצר את עולמנו, הוא הביט בו ואמר «זה טוב מאוד». חכמים מלמדים ש«טוב», כלומר דבר טוב – הוא יצר הטוב, הנטייה לטוב, ואילו «טוב מאוד», כלומר דבר טוב מאוד – הוא כבר יצר הרע, הנטייה לרע. כל דבר בעולם אפשר להפנות הן לטוב והן לרע. נטייה רעה כמו זללנות היא בסך הכול תחושת הנאה שהוגברה עד הקצה, תחושה שנתן לנו הקב״ה כדי שנוכל לברך בשמחה על מתנותיו. אנו חשים רעב, וכשאנו מחזיקים בידנו, למשל, תפוח, אנו מבינים עד כמה הוא היה חסר לנו, ומודים לקב״ה מעומק הלב על שהוא ממלא את צרכינו.
לכל רצון של האדם, ואפילו לכל תשוקה, יש מלכתחילה סיבה אלוקית: הקב״ה יצר אותו למטרה כלשהי!
ככל שאדם נהנה יותר מדבר מסוים, כך הדבר הזה חשוב יותר. אולם היוונים עיוותו את העיקרון הזה לחלוטין, כשבודדו את ההנאה עצמה והשליכו הצידה את המטרה העליונה.
בספר משלי נאמר: «צדיק אוכל כדי להשביע את נפשו, ואילו בטן הרשעים לעולם לא תתמלא דיה». הגאון מווילנה מפרש זאת כך: רשעים הנהנים מן האוכל יכולים ליהנות ממנו רק כל עוד הם רעבים, ואחרי שהקיבה מתמלאת – הם אינם נהנים עוד. לכן היו רוצים שתהיה להם עוד בטן כדי שיוכלו לזלול בלי הפסקה – אך הדבר אינו אפשרי.
שלמה המלך מדגיש כאן את ההבדל הגדול שבין אכילתם של צדיקים לאכילתם של רשעים: גם הצדיקים אוכלים, וגם הם נהנים ממראה האוכל, מריחו ומטעמו. אולם אצל הצדיק, זוהי בראש ובראשונה הנאת הנפש, דרך ליצור תנאים שיאפשרו לו להתפעל שוב, בכנות ומעומק הלב, מנדיבותו של הבורא ולהודות לו!
ואילו הרשע רואה באוכל מקור להנאה חייתית, ובחלק הקטן הזה הוא משקיע את עיקר מאמציו, וממשיך «ללחוץ על כפתור ההנאה» עד שהוא מגיע לרוויה.
כשאנו רואים כיצד לוקחים דבר שהבורא יצר לשם תיקון העולם, לשם התקדמות אל הרוחניות, ומשתמשים בו, להפך, לשם הרס – אין חושך גדול מזה.
עולמנו דומה לחושך, משום שהכול בו מעוות: במקום שיש איסור, אנו רואים דרך אל המטרה, ובמקום שנמצאת מטרתנו האמיתית, אנו רואים מכשולים. היוונים לקחו את אחד הדברים החשובים ביותר המסייעים לנו להתעלות ולהיטהר – את היופי – והשתמשו בו לשירות הדחפים השפלים, כשהם משאירים רק את הרובד השטחי. ובכך יש עיוות עצום של העולם, שקר גדול. משום כך בדיוק כינו החכמים את התרבות היוונית חושך – כשלא ברור היכן הטוב והיכן הרע, והכול מבולבל. מה יכול לעזור לנו למצוא את הדרך הנכונה? התורה ודברי החכמים, שהם בעבורנו כנר המאיר את החושך.
הכינה א. שוואלב.