זיסי סקרז׳ינסקיה
אם מניחים בצד משמעויות עמוקות, כגון ״לבוש לנשמה – מידות האופי״ או ״הלבוש בעולם הבא – המצוות שקוימו״, כלומר בוחנים את הלבוש במובנו הפשוט בעולם הזה, מתקבלת התמונה הבאה.
הלבוש נועד להגן על הגוף מפני השפעות הסביבה: תנאי מזג האוויר, חרקים וקרני השמש. אבל נוסף על כך, הלבוש יכול להגן גם מפני אנשים אחרים. הלבוש כביכול מספר על בעליו, וליתר דיוק, אדם תמיד משדר מסר מסוים כשהוא מתלבש בדרך מסוימת.
למשל, אדם בחליפה עסקית מפגין את מעמדו, את היותו עסוק ואת רצינות כוונותיו. כך הולכים לפגישות חשובות, מעמדה של שותף שווה – או אפילו בדרגה אחת מעל…
אדם הלובש אימונית מפגין פתיחות רבה יותר; נוח לו עם עצמו ועם אחרים, הוא מוכן ״לשחק בקבוצה״, והוא משתדל להיראות זריז ו״בכושר טוב״.
כשמחליטים לבלות ערב נעים, לובשים שמלה יפה במיוחד – מתכננים בילוי של פנאי. אין אלה בגדי עבודה – הם לא תמיד נוחים, אבל הם יפים. יוצאים ״לראות ולהיראות״. צריך להרשים.
וכן הלאה…
אולם בזמן האחרון הסגנונות מתערבבים לחלוטין, ויתרה מכך, הלבוש איבד את זהותו המגדרית – עכשיו הוא משותף לכולם. כל אחד יכול לומר משהו על עצמו באמצעות לבושו. אפשר לומר כמעט הכול, אפילו ״אין לי בושה״.
אבל – נחזור לעניין.
כשאישה דתייה נשואה יוצאת לרחוב, מה היא רוצה לומר בלבושה? שהיא אישה דתייה נשואה. ליתר דיוק: אני. דתייה. נשואה. אישה.
בלבושה יש מרכיבים שמתאימים רק לה עצמה – זהו מרכיב ה״אני״. זה הסגנון שלה, תפיסת היופי והנוחות שלה. זה מה שלדעתה מתאים לה. זה הביטוי העצמי שלה.
נוסף על כך, צריך להיות ניכר במראה שלה ש היא דתייה, כלומר צריך לראות עליה שדרישות ההלכה (החוק היהודי) מוכרות לה. היא יכולה להזדהות איתן ב־30%, ב־50% או ב־100% – ולהיראות בהתאם. ״כל אחד בוחר לעצמו מגן ושריון. מטה וטלאים״. אם להשתמש במילותיו של המשורר יורי לויטנסקי, לא כל אחת בוחרת להגן על עצמה בלבושה; יש מי שאוהבות גם טלאים – לכסות משהו כאן, לכסות שם…
המרכיב הבא – נשואה. צריך להיות ברור ממראהּ שהיא נשואה. ולא מדובר רק בטבעת קטנה על האצבע. כל מי שסביבה צריכים לראות שהאישה הזאת נשואה. לא ״אני בערך נשואה״ ולא ״אם מסתכלים ממש מקרוב״. זהו מעמד. זה צריך להיות ברור עד כדי כך שיפנו אליה ברחוב בכבוד הראוי.
ולבסוף – אישה. אישה היא נשית. היא יכולה לרצות להיראות כמו ילדה אפילו עד גיל 120, בבקשה. אבל לא ללבוש בגדים גבריים במובהק. לא ניכנס לוויכוח על מכנסיים לגברים ולנשים; בימינו יש פסיקה שלפיה יש ללבוש חצאית בלבד. אבל גם מעיל גשם, ז׳קט, כובע ונעליים גבוהות יכולים להיות מעוצבים בקו נשי או גברי. מוטב בכל זאת בקו נשי. אישה שבחרה במרכיבים גבריים מעדיפה נוחות על פני יופי, תוקפנות על פני רכות. זו אינה הדרך היהודית, סליחה. הגברים דורשים כבוד באמצעות לבושם, ולכן לבושם תוקפני. ואילו אישה מתלבשת כך שהכבוד הזה יהיה מובן מאליו; זהו כבוד למהותה הפנימית – ״כל כבודה בת מלך פנימה» («כבודה של האישה – בפנים״). אישה בלבוש גברי מוותרת על המרכיב הנשי שבה; היא רוצה להיות ״חבר״ או ״יריב״ לגבר, ובכך מבלבלת את ראשו המסכן. הוא יודע שלפי התוכנית הטבועה בו עליו להגן עליה, והנה מתברר שבמראה שלה היא מייצגת את יריבו, או שעוד רגע ״תיתן כתף״ – תתחיל לעזור בעניינים גבריים מובהקים (במקרה הטוב בעצות). לבוש גברי על אישה מחליש את מהותו של הגבר – מה נשאר לו? הרי הוא לא ילבש חצאית מנוקדת…
הלבוש הגברי התבסס במלתחת הנשים לאחר מלחמת העולם השנייה. קוקו שאנל – מכתיבת האופנה – החלה להכניס אותו לתודעה שלנו (לא מיד למלתחה, לא כולן היו אמיצות כל כך). בזמן המלחמה מילאו נשים תפקידים רבים של גברים. הן עבדו עד כלות כוחותיהן בעבודות של גברים. הן הבינו שהן מסוגלות להתמודד עם זה (לא הייתה להן ברירה). ואחרי המלחמה, כשהגברים חזרו, הנשים לא מיהרו לרצות לפנות להם את מקומם. ולכן החלו להתחרות בהם, והביעו זאת, בין השאר, בלבושן.
וגם עכשיו אנחנו מרגישות חזקות יותר אם לאחד מפריטי הלבוש שלנו יש קו גברי. אבל לשם מה? עכשיו אפשר להרשות לעצמנו להרפות, בייחוד נשים דתיות. נפסיד בעימות ישיר עם הכוח הגברי – שום לבוש תוקפני לא יעזור. אבל מול הרכות שלנו הם חסרי מגן, מפני שטבועה בהם תוכנית להגן (אם, כמובן, הם לא התבלבלו לגמרי בימינו).
אנחנו יכולות להרשות לעצמנו להפגין מעט חולשה, כי אנחנו יודעות עד כמה אנחנו חזקות באמת.