רבים סבורים בצדק ששלום בית הוא מצב שבו הכול שקט ורגוע.
בתפילת «שמונה עשרה» אנו מבקשים מהקב״ה: «שים שלום (שים שלום), טובה וברכה… ברוך אתה ה׳, המברך את עמו ישראל בשלום (בשלום)». מדוע הברכה הזאת מתחילה ומסתיימת באותו אופן? האם מדובר כאן באותו שלום?
יש שלום כבסיס לקיום, ויש שלום כמטרה.
ה«שלום» הראשון הוא שלווה. כולם רוצים שיהיה להם טוב: לקום בבוקר בלי כאב גופני או נפשי, ולהירדם כך גם בערב. צריך שיהיה אוכל במקרר, שהשכנים לא ירגיזו אותנו ושהמנהל יהיה רגוע וסבלני. הבעל לא אמור להרגיז את אשתו, והאישה — את בעלה. אנחנו רוצים לצאת מהבית בנחת, לא לרוץ אחרי האוטובוס, לא לחשוב על המינוס בחשבון הבנק… אלה הם חיים שלווים.
אבל זה אינו ה«שלום» שעליו מדובר בסוף הברכה. אנחנו רוצים שהבורא יביט בעמו ויחייך אלינו! אנחנו רוצים שעכשיו, בתקופה של הסתר פנים, של הסתר פנים קשה ביותר, הנהגתו תהיה גלויה וברורה, כמו בימי מרדכי ואסתר. עם ישראל מבקש מן הבורא השגחה גלויה ומפורשת. על כך אנחנו מבקשים באומרנו: «ברכנו כולנו באור פניך». ובעקבות זאת צריכות לשרות בעמנו תורה, אהבת חינם, צדק וברכה, חיים ושלום.
ושלום כזה אינו רק שלווה והיעדר מחלוקות. זהו שלום של שלמות רוחנית, שלום של קרבה לקב״ה.
אנו לומדים תורה ומקיימים את מצוותיה, אבל כדי לחוש סיפוק אמיתי מהן, עלינו לעלות למדרגה אחרת, נעלה יותר. אם אנו שומרים את השבת הקדושה רק כדי לנוח ולהיפגש עם חברים, הרי זה נקרא «לעבור את השבת», ולא לשמור אותה בשלמות. האדמו״ר הגדול מסלונים אמר שיש אנשים ששומרים שבת כדי שלא לחלל אותה, ויש כאלה שמקדשים את השבת.
בדומה לכך, בית יהודי אינו רק מקום שקט ורגוע, שאין בו מריבות וסכסוכים.
אין ספק שמצב כזה כבר טוב. אבל אין די בכך. הבית היהודי האידיאלי הוא בית שבו הבעל והאישה זכו להשראת השכינה. הנוכחות האלוקית בבית אינה איזו תחושה בלתי נתפסת. היא נראית לעין ומוחשית. זו אווירה מיוחדת ומרוממת שממלאת ממש כל פעולה, כל פינה בבית. כשהבעל והאישה מגיעים למצב הזה, מתקיים בהם מה שנאמר ב«שבע ברכות»: «אהבה ואחווה, שלום ורעות».