ר׳ מ׳ לוי
על פי שיעוריה של הרבנית מ' לוי (בתו של הרב שמשון דוד פינקוס)
אנחנו חיים בעולם שבו מתרחשות סביבנו טרגדיות. מהי טרגדיה בעינינו?
מוות, מחלה, עקרות, ילד שמתנהג בצורה נוראה… כל זה באמת קשה. אבל כל זה מסתיים כאן. 80, 90, 100 שנים – וזה יסתיים. הטרגדיות האמיתיות מתחילות אחרי זה. אחרי העולם הזה מחכה לנו עולם הנצח. הנשמה שלנו מתחילה את דרכה כאן, אבל זו רק ההתחלה.
החיים האמיתיים הם בנצח. חטא שאדם עושה אינו מסתיים כאן. הוא עלול ללוות אותו לעולמי עולמים, אלא אם כן שב בתשובה ומחק את החטא הזה. וזו הטרגדיה האמיתית. להגיע לעולם הנצח עם חטא – זה הדבר הנורא ביותר שיכול להיות. אין כל מקום להשוואה עם האסונות הנוראים ביותר בעולם הזה שאנחנו מסוגלים לדמיין, ושכל כך קשה לנו להשלים איתם.
אנחנו רוצים שהעולם יהיה טוב, יפה, מחייך אלינו, שהכול יתנהל למישרין, בדיוק כפי שתכננו… אבל זו הסתכלות פשטנית מאוד על העולם.
פעם באה לאבא אישה צעירה שהיה לה קשה מאוד, היו לה כמה ילדים קטנים שנולדו ממש בזה אחר זה, והיא התקשתה מאוד להתמודד איתם. היא באה לשאול את הרב איך היא יכולה לשנות את המצב. אבא אמר לה: «כמה שנים עוד תוכלי ללדת? כמה שנים עוד יהיה לך קשה כל כך? חמש עשרה? עשרים? כל נשמה יהודית היא נצח! האם אפשר להשוות עשרים שנים קשות לנצח?
על זה אבא היה חוזר במצבים קשים רבים. מהן כמה עשרות שנים מלאות קשיים לעומת הנצח?
כמובן, אנחנו מתפללים שהקב"ה לא ישלח לנו ניסיונות קשים. והתפילה שלנו מצילה אותנו מבעיות רבות! אבל נשארים קשיים שעלינו לעבור על פי תוכניתו של הקב"ה. ואנחנו נושאים את ראשנו בתמיהה: «על מה? תן לנו לחיות בשקט!».
אותה אחות שלי, שבזמן התאונה הייתה ילדה בת 11 – מוכשרת, מאושרת, יפה, מפונקת… ברגע אחד שינה הקב"ה את חייה באופן שאי אפשר אפילו לדמיין! מכל הבחינות – הגופנית, הרוחנית… ואת כל זה היא, ילדה, נאלצה לעבור בלי תמיכת הוריה!
כמה סבל יכולה ילדה קטנה לשאת? איך עונים על השאלה הזאת? אנחנו מדברים על סבל הגוף בעולם הזה. האם אנחנו מביאים בחשבון את קיומה של הנשמה? האם אנחנו יודעים מה היה קודם? מה יהיה אחר כך? מה מחכה לה? כן, עכשיו קשה לה מאוד מאוד. אבל העולם לא מסתיים כאן. יש עולם גדול ויפה, עולם הנצח. מה ניקח איתנו לשם?
בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה ליהודי אפשרות לבוא עם חטאו, להקריב קורבן ולצאת בלי חטא!
איזה אושר, איזו מתנה שאין לה מחיר! אבל אם הכהן עשה משהו שלא כראוי, או שמי שהקריב את הקורבן לא היה כהן, החטא נשאר. וזו טרגדיה! זה פצע עמוק בנשמה. על אחת כמה וכמה ביום הכיפורים. הכהן הגדול היה צריך לכפר על חטאי העם היהודי כולו, ואפילו מחשבה פסולה אחת שלו הייתה עלולה לקלקל הכול. העם היהודי כולו היה עלול להישאר עם חטאים שלא כופרו! זו טרגדיה נוראה כל כך, שהכהן הגדול שבגללו הדבר קרה היה מת!
בית המקדש היה לבו של העם היהודי! כשם שהלב שלנו הוא מקור הדם הנחוץ לקיום החיים בגוף כולו, כך היה בית המקדש מקור הרוחניות של העם היהודי כולו.
שבת קודש – לב היהדות
הלכות שבת חמורות כל כך, מפני שכשאנחנו עוברים עליהן, אנחנו פוגעים בלב! כשם שבית המקדש היה המקום שבו הורגשה נוכחותו של הקב"ה, כך שבת קודש היא הזמן שבו אנחנו חשים בנוכחותו של הקב"ה.
שבת היא יממה של קרבה מיוחדת לקב"ה. אפשר למצוא הקבלות רבות בין בית המקדש לשבת.
מניין לומדים חכמים שבשבת צריך ללבוש בגדים מיוחדים? מכך שהכהן לבש בגדים מיוחדים בזמן עבודתו בבית המקדש. לא ראוי להיכנס לביתו של הקב"ה בבגדי חול! שבת היא זמן השייך לקב"ה. לא ראוי להעביר את הזמן הזה בבגדי חול!
צריך להתרחץ לפני שבת, כשם שהכהנים רחצו (קידשו) את ידיהם ואת רגליהם וטבלו במקווה לפני שניגשו לעבודה. הדלקת נרות שבת מקבילה להדלקת המנורה בבית המקדש. שולחן השבת המכוסה במפה מקביל לשולחן שבמקדש.
יש מנהג, אולי מישהי מכן נוהגת בו, לאפות שתים עשרה חלות כנגד שנים עשר הלחמים שבמקדש. לא אתעכב על כך בפירוט, אפשר לקרוא על זה בספרו של אבא, שבו הוא מציג בפירוט ובצורה יפה את ההקבלות בין בית המקדש לשבת.