לאה גיטל שוכמן
«איזה פאר! — חשב ר' זלמן, כשהתבונן בתדהמה בריהוט ובעיצוב ביתו של מארחו מסביר הפנים, ר' ויליאם, מיליונר ונדבן איטלקי מפורסם, שנודע בנדיבותו ובלבו הטוב — מעודי לא ראיתי דבר כזה!» ר' זלמן הגיע לא מכבר מירושלים כדי לאסוף כסף לתמיכה בישיבתו, וכאן נתנו לו את הכתובת הזאת והוסיפו שהנדבן הוא גם אישיות מעניינת בפני עצמה, שכדאי להכיר. ואכן, מראה הבית היה מדהים: מן התקרה השתלשלו נברשות בדולח שהאירו את הסלון העצום באלפי אורות, הקירות קושטו בציורים מקוריים של הציירים המפורסמים ביותר, והרצפה כוסתה בשטיחים פרסיים יקרים... השולחן שלידו ישב ר' זלמן התחרה בחדר בפארו: כל הסכו״ם היה עשוי זהב טהור, הצלחות היו מפורצלן יפני עדין ביותר, ואילו המעדנים... בביתו של ר' זלמן לא נראו דברים כאלה אפילו בכל השבתות והחגים גם יחד.
עם זאת, בעל הבית היה לבבי מאוד והתייחס לאורחיו הרבים בפשטות ובחיוך. ניכר היה שהם יקרים לו יותר מיצירות האמנות שקישטו את הבית. הוא הסכים מיד לעזור לר' זלמן בגיוס הכספים, ובאותה הזדמנות הזמין אותו להתארח בביתו כל עוד ישהה במילאנו.
מבטו של ר' זלמן המשיך לשוטט בחדר, ונעצר על ארון תצוגה ענק מזוגג, עמוס בשלל כלי כסף וזהב: היו שם גביעי קידוש נאים, חנוכיות נוצצות וקופסאות לבשמים עם עיטורי תחרה... ולפתע, בתוך כל הפאר הזה, הבחין ב... שברי בקבוק! ולא היו אלה שברי בדולח, אלא פיסות זכוכית רגילות לגמרי, מלוכלכות מעט, שניכר כי לא הגיעו לשם במקרה, אלא הונחו בקפידה בידו הדואגת של מישהו.
ר' זלמן לא הצליח לכבוש את סקרנותו ושאל:
- ר' ויליאם הנכבד, מה פשר שברי הבקבוק האלה בארון התצוגה שלך?
- אה, אלה? — חייך המיליונר, — לשברים האלה אני חב את חיי! את חיי הרוחניים, לפחות...
למשמע הדברים הפסיקו כל האורחים את שיחותיהם והביטו בבעל הבית בתמיהה.
- כן, מאחוריהם עומד סיפור שלם, — אמר ר' ויליאם, — ואספר לכם אותו. עכשיו אתם רואים אותי — אדם אמיד, העוסק בעסקים ומפנה זמן ללימוד תורה. אבל לא תמיד הייתי כך...
כשהייתי בן שמונה עשרה, ישבתי בישיבה ולמדתי, והלימוד הסב לי הנאה עצומה. רבותיי אמרו שגם כישרון הלימוד שלי אינו מבוטל. הייתי בטוח שכך יימשכו חיי, כשרש״י ותוספות ממלאים את נשמתי ואינם מותירים מקום לתענוגות החולפים של העולם הזה. אבל הקדוש ברוך הוא רצה להעמיד אותי בניסיון. סבי, שגר במילאנו והיה בעליו של עסק גדול, החל לחוש ברע, והוריי שלחו אותי אליו כדי לעזור לו בעסקיו. בהדרגה נכנסתי לעניינים, עלו בי רעיונות כיצד לשפר את העסק ולפתח אותו, ובמלוא המרץ של נעוריי התחלתי להוציא אותם לפועל. מעגל הלקוחות התרחב, והעסק שלנו החל להגיע למעגלים חדשים. סבא היה מרוצה ממני מאוד. אני, מצידי, השתדלתי לנהוג בו בכבוד רב ככל האפשר ולדאוג לכל צרכיו. אולם לצערי, בריאותו הלכה והידרדרה, וכעבור כמה שנים הוא עזב אותנו. הוריי רצו שאחזור, אבל כבר לא הייתי מסוגל לעזוב את העסק שלי. שקעתי בו כל כולי. עסקה רדפה עסקה, היתרה בחשבון הבנק הלכה ותפחה, ואני... אני הייתי עסוק מאוד. עד כדי כך שלפעמים אפילו לא היה לי זמן להתפלל במניין. ולפעמים אפילו לא הספקתי להתפלל כלל, וניחמתי את עצמי: ״נו, מחר בוודאי אשלים הכול!״
אבל המחר הזה לא הגיע — במקומו בא מחר אחר, שבו זנחתי בהדרגה מצווה אחר מצווה.
בלי ידו האיתנה של סבא, שגם בהיותו עסוק בעסקיו מעולם לא התיר לעצמו — וגם לי — ולו את הפשרה הקטנה ביותר בשמירת המצוות, הידרדרתי יותר ויותר. הנפילה הייתה מהירה ובלתי מורגשת. כעבור זמן מה התחתנתי, ומשפחתי הייתה ״מודרנית״ לגמרי — כמעט ללא סממנים יהודיים. אולם מבחינה כלכלית הצלחתי מאוד, והייתי מרוצה בהחלט מעצמי ומחיי.
יום אחד הלכתי ברחוב לאחר שסיימתי עסקה מוצלחת במיוחד, ונהניתי מן האוויר הקפוא של מילאנו. לפתע ראיתי חבורה קטנה של ילדים עניים, שהצטופפו סביב אחד מחבריהם. הוא ישב ממש על האדמה המלוכלכת ומירר בבכי. החלטתי לגשת ולברר מה קרה. כשהתקרבתי, ראיתי שלצד הילד נשפכה שלולית שמן ענקית, ובתוכה צפו שברי בקבוק.
- מה אגיד לאבא? מה אגיד לאבא?! — התייפח הילד.
- מה קרה, חמוד? למה אתה בוכה? — שאלתי.
הוא הרים אליי את עיניו, ובתחילה, נבוך למראי, לא הצליח להוציא מילה מפיו. אבל בהדרגה, כשראה שאני באמת רוצה לעזור, החל לספר במילים מקוטעות:
- הרי הערב חנוכה... ויש לנו מעט מאוד כסף... ואבא שלי אוהב מאוד את מצוות החנוכה... וכבר בחנוכה שעבר הוא התחיל לחסוך מטבע אחר מטבע, כדי שיהיה לו די כסף לבקבוק שמן זית טהור, ולהדליק את נרות החנוכה דווקא בשמן זית. הרי זו הדרך המהודרת ביותר לקיים את המצווה! היום הוא נתן לי כסף וביקש שאקנה בקבוק שמן. אבא הזהיר אותי בכל תוקף להחזיק את הבקבוק בזהירות וללכת מיד הביתה, בלי לשחק בדרך. ואני... אני החלטתי שאשחק רק קצת עם החברים, ואחר כך אלך הביתה. והנה... הבקבוק נשבר. ואין לנו כסף לקנות בקבוק חדש... מה אגיד עכשיו לאבא???
והבכי התחדש ביתר שאת.
ובכן, את הבעיה הזאת היה קל ביותר לפתור. הרגעתי את הילד, לקחתי אותו איתי לחנות הקרובה ביותר וקניתי לו בקבוק גדול של שמן זית באיכות הטובה ביותר.
- תודה לך, אדוני! — חייך הילד באושר, — שהקדוש ברוך הוא יברך אותך! חנוכה שמח! — ורץ בשמחה הביתה, משתדל הפעם להביא את המטען היקר בשלמות וללא פגע.
ואני המשכתי בדרכי, בתחושתו הנעימה של אדם שעשה מעשה טוב. אבל עד מהרה התחלף מצב רוחי הטוב בדאגה. דברי הילד המשיכו להדהד באוזניי. ״מה אגיד לאבא? מה אגיד לאבא???״.
״ומה אני אגיד לאבא? — חשבתי לפתע, — מה, מה אגיד לאבי שבשמיים בעוד 120 שנה, כשאשוב אליו? במה אצטדק? אגיד שגם אני פשוט נסחפתי במשחק — נסחפתי במשחקי העסקים, נסחפתי אחר הנצנוצים של העולם החולף הזה... מדוע לא שמרתי על האוצר שניתן לי — נשמתי...״
הרגע הזה היה לרגע האמת שלי. חזרתי לאיטי על עקבותיי, אספתי את שברי הבקבוק, ואחר כך נכנסתי לאותה חנות וקניתי הפעם לעצמי — חנוכייה, כוסיות לנרות ובקבוק גדול של שמן זית. בו בערב, לעיני ילדיי הסקרנים, הדלקתי את נר החנוכה הראשון.
הדרך חזרה, אל אבא, לא הייתה פשוטה, אבל הצלחתי לעבור אותה. מתוך הבנה ברורה שגם בהמשך עלולים לבוא עליי ניסיונות, שבגללם, חס ושלום, אני עלול לשכוח את העיקר, שמרתי את השברים האלה כדי שיזכירו לי תמיד את היום שבו אצטרך לתת דין וחשבון לפני אבי... כך שאתה רואה, ר' זלמן, זה — החפץ היקר ביותר בביתי...
תרגום: ל׳ ג׳ שוכמן