«לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם» (משלי 6:6)
מה אנחנו יודעים על הנמלה? דבר אחד אנחנו יודעים בוודאות: היא אינה עצלה. היא עובדת כל הזמן, כל הזמן בתנועה. די לחשוב על תנועה בלתי פוסקת כזו — הלוך ושוב — כדי לחוש ברע.
הרב אברהם גניחובסקי, זכר צדיק לברכה (ראש ישיבת טשעבין — כוכב מיעקב), אומר: «אל תזלזל בנמלה, יש בה דבר מופלא. הנמלה צריכה לטפס לגובה כלשהו. היא ניסתה — ונפלה. שוב כמעט הצליחה לטפס — ונפלה. שוב ושוב. אבל הנמלה לעולם אינה מוותרת!». הנמלה אינה עצלה, ממש לא! אבל העניין אפילו אינו בכך. היא פשוט לוחמת, לוחמת אמיתית.
והעיקר — היא לעולם אינה מוותרת!
למה אפשר להשוות זאת? בפרשת וילך שבתורה הקדושה מופיע הפסוק: «הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה?» (דברים 31:17).
יהודי חושב לפעמים שחטא חטאים רבים כל כך, שכבר אין בתוכו מקום לקב״ה, כלומר אין תקווה להשתפר. וגם אם אין אלה חטאים, הרי אלה פגמים כלשהם שאינם מאפשרים לאדם להרגיש במיטבו. ואם האדם אומר לעצמו «אין בי אלוקים», הוא עושה מה שמתחשק לו, ולא את מה שכתוב בתורה. ואז האדם מוותר על עצמו: «כיוון שאין בי אלוקים, מצאוני הרעות האלה». גרוע מזה לא יכול להיות.
רבי בונים מפשיסחה אומר דבר נפלא. בהמשך פרשת וילך כתוב: «ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה…» (דברים 31:18).
הקב״ה אינו נמצא בתוכי, מפני שאני חושבת שכל הצרות בחיי נובעות מהעבירות שעברתי. צרותיי הן תוצאה של מעשיי.
אין כוונתי לייעץ כאן לעשות עבירות ולעבור על הכתוב בתורה אם כבר טעינו. להפך, גם אם חלילה נכשלנו ועשינו דבר שאינו ראוי, רבי בונים מפשיסחה אומר שגם במקרה כזה אין להתייאש. הקב״ה לא יעזוב אדם, גם אם חטא.
דווקא על עצם המחשבה הזאת שאפשר שאלוקים יעזוב את האדם, הקב״ה כועס ו«מסתיר את פניו».
מפני שכתוב ש הקדוש ברוך הוא אומר «עמו אנכי בצרה» (תהילים 91:15), ומפני שכתוב: «ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא» (סנהדרין 44 ע״א).
איזו מחשבה נפלאה! אילו לא הייתי יהודייה, הייתי מתגיירת רק בגלל זה: הקב״ה לעולם אינו עוזב אותי! גם כשאני מתנהגת לא יפה, גם כשאני חוטאת, הוא תמיד איתי! הרי הוא ברא אותי, הוא מכיר את היצר הרע שלי. הוא יודע שאני בסך הכול אדם. הרי בכל דבר אדם עלול ליפול — כבר בילדות, כשהילד לומד ללכת, הוא עלול לאבד את שיווי המשקל וליפול. כך בכל תהליך: אני הולכת, עלולה ליפול, אחר כך קמה, וכבר למודת ניסיון הולכת בזהירות רבה יותר. כך קורה כל החיים.
האדם לומד מטעויותיו, נופל וקם וממשיך בדרכו.
מחבר הספר «חידושי הרי״ם» כותב: «מדוע אחרי יום כיפור אנחנו אומרים: "סלח לנו אבינו כי חטאנו"? הרי כל יום כיפור התפללנו, צמנו, ביקשנו סליחה, ועדיין לא הספקנו לחטוא! זה יום של טהרה גדולה! אנחנו נמשלים למלאכים! על מה עלינו לבקש שוב סליחה?! אלא שלמעשה ייתכן שלשבריר שנייה חשבנו: "אולי הקב״ה בכל זאת לא סלח לי? סוף סוף, יום כיפור הוא יום אחד, ואילו אני עשיתי חטאים רבים כל כך שאין מחילה, אין שום סיכוי". דווקא על כך צריך לבקש סליחה מהבורא מיד לאחר יום כיפור».
האם באמת ניפול ללא קום? האם באמת נתייאש?
עצם המחשבה שהקב״ה תמיד איתי, למרות התנהגותי, חטאיי ועבירותיי, הפכה לקרש הקפיצה שלי ברוחניות. הרי אם אלוקים תמיד איתי, תמיד קרוב, אפילו כשאני נופלת, לא ארצה ליפול! אני רוצה רק לצמוח! אני רוצה להיות לוחמת, כמו נמלה קטנה, שאומנם נראית קטנה, אך יש בה תעצומות נפש אדירות.
אני רוצה לאחל לכולנו שלעולם לא נתייאש! מי ייתן ותחושת קרבתו של הקב״ה תיתן לכולנו כוח!
תרגום ועיבוד: גב׳ זיסי סקרז׳ינסקי