הרב משה גנס
השיטה השנייה. ובכל זאת — פרס
אחד התמריצים החזקים ביותר לאדם הוא תועלת אישית. על כך בנויה השיטה השנייה להנעה — פרסים. הם יכולים להיות קטנים וסמליים, או להפך — מצטברים וארוכי טווח. הכול תלוי בהסכמה מראש.
חשוב להגדיר לילד את המשימות במדויק ובאופן קונקרטי — כך יהיה אפשר להעביר את האחריות לביצוען לילד עצמו, כאילו מפקידים בידיו עבודה. משימה מדויקת פירושה לא לומר: «סדר את החדר», אלא לומר: «סדר את המיטה (יישר אותה, הנח את הכרית בראש המיטה), טאטא, תלה את הבגדים, השלך את האשפה».
את השיחה על המשימות הצפויות כדאי ביותר לקיים באווירה רגועה, ולהסביר מדוע גם לכם וגם לילד נחוץ שהן יבוצעו. אין ליצור תחושה של מניפולציה; להפך, שיהיה ברור שהדבר נחוץ לילד עצמו. יש לדון עמו ברשימת המשימות, באיכות הרצויה ובזמן ביצוען, ולאחר מכן להשאיר זאת «על מצפונו», תוך קביעת הפרס — המשכורת.
פרס, בשונה משבח, ניתן על התוצאה ולא על המאמץ. ההורה מתנתק לחלוטין מבחינה רגשית מן האחריות לתוצאה: אינו מודאג מהשאלה אם הילד יקבל את הפרס שלו, אינו מנדנד ואינו מזכיר (טוב, אולי פעם אחת). הדבר נמצא כעת בידיו של הילד עצמו — כך מתפתחת אחריות. יתרה מזו, ההורה אינו הופך לשופט בשאלה אם הילד ראוי לקבל פרס; הילד עצמו יכול להשיב על כך, אם ייזכר (או יקרא, אם ההסכמה הייתה בכתב) מהם התנאים לקבלת הפרס.
ערכה גב' זיסי סקרז'ינסקאיה על פי ספרו של הרב משה גנז «לעזור בלי לשבור»המשך יבוא