הרב משה גנס
ומה לגבי ציות?
ומה לגבי ציות? — תשאלו. הרב משה גנז משיב על כך: ציות הוא חלק בלתי נפרד מחייו של יהודי על פי התורה. גם כשיהודי אינו מבין את משמעותה או את ערכה של מצווה מסוימת, ואפילו אם אינו מסכים איתה, עליו לקיים אותה. על פי אותו עיקרון, ילדים חייבים לציית להוריהם ללא עוררין, גם אם אינם מבינים מדוע נדרש מהם הדבר.
וכאן אנו נתקלים בסתירה למה שנאמר לעיל: לעורר מוטיבציה פירושו לעזור לילד להבין את חשיבות המטרה ולפתח בו רצון לשאוף אליה, ואילו ציות פירושו שהילד חייב למלא את דרישת הוריו, גם אם אינו מסכים איתה ואינו מבין את חשיבות המטרה. מה עושים?
לפי טבעו של הילד
במצב האידיאלי, הילד אכן צריך לראות בהוריו סמכות שיש לציית לה: האב הוא מלך, והאם היא מלכה. אבל יש ילדים שקשה להם מאוד לקבל זאת. מטבעם הם מרדנים, עצמאיים מדי, ומגיבים לבקשות ולדרישות של הוריהם רק לאחר חזרות רבות, צעקות או עונשים. שלמה המלך אומר: «חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה» (משלי, 22:6).
ילדים כאלה זקוקים לגישה אחרת, ויש להתחשב בטבעם.
גם אם ההורים יצליחו «לשבור» את טבעו של הילד ולהכריח אותו, ילדים כאלה יחזרו לדרכם הטבעית ברגע שההורה יפנה את מבטו. ודווקא לילדים כאלה צריך למצוא גישה, לעורר בהם מוטיבציה, אפילו כדי שיהיו צייתנים. [הערת המערכת. בסוף מסכת סוטה נידון נושא עקבתא דמשיחא – התקופה שלפני בוא המשיח, ומרד הילדים בהוריהם הוא אחד מביטוייה, כלומר, של התקופה שבה אנו חיים.]
ומנגד, יש ילדים שהם צייתנים מטבעם, אבל רק כל עוד הוריהם נמצאים לידם.
הם אינם מבינים את חשיבות המטרה של מעשיהם, וברגע שההורים אינם אומרים להם מה לעשות, הם מפסיקים לפעול. מילדים כאלה אין צורך לדרוש ציות; להפך, צריך לפתח בהם הבנה של חשיבות המטרה שהם משיגים במעשיהם.
ההורים עלולים לחשוב שאם יוותרו על הציות, יאבדו את מושכות ההנהגה. אולם ההפך הוא הנכון: אם דרישתם לציות ממילא אינה נענית כלל, ברור שאין בידיהם שום סמכות ממשית. יש ילדים שאינם מתנגדים לציית, אבל תגובתם לדרישת ההורים לציית עלולה להיות שלילית מאוד. עם זאת, הם ישתפו פעולה אם התמריץ יהיה חיובי. המוטיבציה מעניקה להורה כוח השווה לזה של הילד בעיצוב מטרותיו של הילד לטווח הקצר ולטווח הארוך.
הכנת ההורה
העיקר הוא להבין שהשינויים הגדולים ביותר צריכים להתרחש בתוך ההורה: להרשות לעצמו לראות בילד אישיות – אדם שאני מכבד, אדם החשוב לי, שאני מוכן להקשיב לו ותמיד מוכן לעשות לקראתו את הצעד הראשון. צריך לקבל שלכל ילד יש דרך חינוך משלו, ושיהיה צורך להקדיש זמן למציאת הדרך הזאת.
יהיה צורך לבנות עם הילד יחסי אמון, כדי שיחוש באווירה של קבלה (שלו ושל החלטותיו). ההורה יצטרך ללמוד איפוק – לא לפעול לפי תגובתו הראשונה, אלא לחשוב היטב על תשובותיו. [הערת המערכת. נציין שהדבר חשוב ביותר גם לחינוך העצמי של ההורים כשלעצמם!] לאחר עבודה כזאת על עצמנו, אפשר להתחיל להשתמש בשיטות לעורר מוטיבציה.
הכינה גב׳ זיסי סקרז'ינסקיה על פי ספרו של הרב משה גנס «לעזור בלי לשבור»המשך יבוא