הרב משה גנס
החופש הגדול מסתיים, ועמו גם זמן ההפוגה של ההורים שילדיהם לומדים בבית הספר. עם תחילת שנת הלימודים החדשה צריך שוב למצוא תמריצים כדי שהילדים ילמדו היטב וישמרו על סדר היום. לכן ההורים מחפשים דרכים לעורר מוטיבציה אצל ילדיהם, כדי שהרצון ללמוד יבוא מהם עצמם ולא מתוך כפייה חיצונית.
מוטיבציה היא הכוח המניע, הדוחף את האדם לפעולה.
זהו «תהליך פסיכופיזיולוגי דינמי המווסת את התנהגות האדם וקובע את מידת הסדר שלה, את כיוונה, את יציבותה ואת מידת פעילותה». לפי דעה אחרת: מוטיבציה היא מכלול המניעים; השגת דבר מסוים (חומרי או לא), שבמהלכה האדם חווה רגשות חיוביים בעקבות השגת אותו דבר, או רגשות שליליים בעקבות חוסר שביעות רצון ממצב הדברים הנוכחי.
בדרך כלל ההורים משמשים כוח מניע חיצוני, ונותנים לילד תמריצים חיוביים (מתנות, שבחים) ושליליים (ינזפו בו, ישללו ממנו דבר מה). אבל כך נוצרת מוטיבציה שאינה יציבה — הלימודים אינם הופכים לצורך של הילד עצמו. מתברר שהם נחוצים רק להורים, הנאלצים לחפש שוב ושוב דרכים למשוך את הילד ללימודים.
קיימת אפשרות «חלופית» — להאשים את המורים בכך שתהליך הלמידה בנוי בצורה לא מעניינת, שהמורה אינו משקיע בחומר נוסף ושהילדים מרגישים שהמורה אינו מתעניין במקצוע שהוא מלמד.
זו אפשרות מפתה להתנער מאחריות — ההורה אינו אשם, שבית הספר יטפל בזה. אבל הילד הוא שלנו. למעשה, דווקא אנחנו אחראים לעתידו ולמטען שיעמוד לרשותו בחייו הבוגרים.
והיכולת ללמוד היא אחת המתנות החשובות ביותר שאנחנו יכולים להעניק לילד.
את הרצון לגלות דברים חדשים ואת הסקרנות עדיף לטפח אצל הילד בבית, ולא להסתמך על בית הספר. העובדה שילדים סקרנים מטבעם יכולה להקל עלינו, והעיקר, בעצם, הוא לא לפגוע בתכונה הזאת אצל הילד. פעמים רבות דווקא הכפייה גורמת לילד לאבד את רצונו הטבעי והפנימי ללמוד.
אבל אם הילד יקשר את בית הספר לקליטת ידע שאינה מעניינת ונעשית מתוך כפייה, שיהיה הבית המקום שבו רוכשים ידע מרצון, שבו האווירה רוויה בתהליך רכישת הידע (לא בעזרת מכשירים דיגיטליים, אלא באמצעות שיחות עם ההורים עצמם ובעזרת ספרים שהם בוחרים).
אם כן, החלטנו לעורר מוטיבציה אצל הילד. ולא רק בנוגע ללימודים, אלא גם למטלות הבית, לתורנויות, להשתתפות בשיעורים נוספים — לכל דבר שהוא. איך עושים זאת?
על כך נדבר בהרחבה במאמרים הבאים, שבהם נבחן ארבע שיטות לעידוד מוטיבציה והיבטים נוספים של הנושא.
כמה דקויות חשובות
ברגע שהמטרה הושגה והילד התחיל לעשות פעולה מסוימת בעצמו — נטילת ידיים בבוקר, צחצוח שיניים, קימה בזמן — זהו, ההורה נסוג ומעביר את הפיקוח על כך לידי הילד עצמו. זה רגע חשוב מאוד — להפסיק לעמוד על המשמר ברגע שהמערכת פועלת בעצמה. לא לנשוף בעורפו. כעת זו אחריותו של הילד עצמו — כיצד יעשה זאת ובאיזה אופן, גם אם בדרך שונה משלכם. הרי מי אמר שהדרך שלנו היא הטובה ביותר?
אם מעתה מטלה מסוימת נמצאת באחריותו של הילד, אין לעשות אותה במקומו.
אם הילד אמור לטאטא ולא עשה זאת — אנחנו לא מטאטאים במקומו. אם הילד לא זכר את הדוח שעליו להכין לבית הספר — אנחנו לא כותבים אותו במקומו. אי אפשר להכין לו רשת ביטחון בכל מקום ובכל זמן. מוטב שהילד יתמודד עכשיו עם ההשלכות של מעשהו וילמד מן הניסיון הזה להיות עצמאי, מאשר שילמד זאת בבגרותו.
נכון יותר לקרוא להן «השלכות» מאשר עונשים, משום שעונש עשוי לרמז על מעין «נקמה» של ההורה (המורה), ואילו כאן מדובר בתוצאה הגיונית של מעשי הילד עצמו. מכיוון שמדובר בהשלכות, הן מציבות להורה גבולות מסוימים — אין כאן מקום לרגשות. עלינו לחשוב היטב אילו השלכות מסוימות של מעשה הילד ישפיעו עליו עצמו, ולהימנע לחלוטין ממילים נוספות («הרי אמרתי לך») וממעשים (שיוסיפו על כובד הטעות).
כל יום חדש הוא דף נקי בכל הנוגע להתנהגות הילד.
אל תתייאשו, כדי שגם הילד לא יתייאש. הגיע יום חדש של הזדמנויות, של הישגים ושל שיפור. אל תזכירו לילד את טעויות העבר שלו, זכרו רק את הצלחותיו בעבר.
מי ייתן ושנת הלימודים החדשה תביא לנו הרבה סבלנות וכוח, די אמונה בכוחותינו ובכוחות הילד, הצלחות והישגים!
הכינה גב׳ זיסי סקרז׳ינסקיה על פי ספרו של הרב משה גנס «לעזור בלי לשבור»
המשך יבוא