לאה מולודוי
בעלי חזר מהעבודה עייף, ואני, כרגיל, בתפקיד הסוסה המותשת - "תירו בי"...
בעלי ראה כמה אני מותשת ואומר:
"איזה מזל יש לך, היום כל היום יצרת וגידלת "בני אדם", היית לצדם, ראית איך הם מחייכים וצוחקים, הרגעת אותם כשהם התעצבו והצטערו... ואני כל היום עסקתי באיזה עניינים וירטואליים מוזרים, שאולי אפילו לא קיימים באמת, דיברתי עם אנשים שאני לא מכיר ולא רוצה להכיר... בזבזתי את כל היום על התרוצצות מיותרת..."
ואתן יודעות, כשהרדמתי עכשיו את הקטנטנים, ישבתי לידם וביקשתי שקט הרבה פחות, והסתכלתי עליהם יותר - על האפים הקטנים, הריסים, האצבעות הקטנות, הרגליים הקטנות - עוד מעט הם יהיו גברים בוגרים ואבות.
ובסבלנות רבה יותר עניתי על השאלות האינסופיות של בנותיי ההולכות וגדלות, על מה הן נאנחות, מה מדאיג אותן, מה מפחיד אותן, על מה הן חולמות, עד שנרדמו. הקשבתי לנשימתן וחשבתי - הרי הן ההמשך שלי, והן ימשיכו אותי כשיגדלו ויהיו אימהות...
כן, אחרי הכול אני עובדת בעבודה הכי טובה, אפילו מגניבה יותר מגוגל ומוויקס, הפרויקט שלי הרבה יותר מגניב, וההשקעה שלי היא המשתלמת ביותר!
ותן לי, ה׳, לא לשכוח את זה מחר בבוקר :)