ר׳ מ׳ לוי
על פי שיעוריה של הרבנית מ׳ לוי (בתו של הרב שמשון דוד פינקוס)
יש שאלה מעניינת הקשורה לדיני המקדש, שחכמים דנים בה. כהן קידש לעצמו אישה באמצעות בשר קרבן במקום טבעת. האם נעשתה אשתו? ידוע שהחפץ שבאמצעותו גבר מקדש אישה צריך לעמוד בשני תנאים — להיות בעל ערך ולהיות שייך לאותו גבר. אם החפץ אינו שייך לו, האישה אינה נעשית אשתו. האם בשר הקרבן שייך לכהן? משיבים חכמים: לא! היא לא נעשתה אשתו. כן, יש לו זכות לאכול את הבשר הזה, אבל הוא אינו שייך לו.
בביתו של הקב״ה הכול שייך לקב״ה!
ומה איתנו, הנהנים ממאכלי השבת? חכמינו מלמדים כי כל ההוצאות עד סוף השנה נקבעות בראש השנה, פרט להוצאות על שבתות, חגים ולימוד תורה לבנים.
אבא הסביר בצורה יפה מאוד מדוע הקב״ה מחזיר את הכסף שהוצא על לימוד הבנים. ידוע ששלושה שותפים ביצירת הילד: האב, האם והקב״ה. האב נותן את העצמות, האם — את הדם, והקב״ה — את הנשמה. מה צריכות העצמות? בגדים. האב צריך לדאוג לילד לבגדים. מה מזין את הדם? אוכל. תפקידה של האם הוא להאכיל. ומה דרוש לנשמה? לימוד תורה! על זה הקב״ה משלם! והוא אכן משלם! אלה אינן מילים ריקות! אם הילד צריך מורה פרטי, או שיש צורך להעביר אותו לחיידר אחר, שאפשר להגיע אליו רק בהסעה יקרה, אל תחסכו, הקב״ה יחזיר הכול!
גם ההוצאות על שבת מוחזרות. «לוו עליי ואני פורע» — אומר הקב״ה.
זה היום שלו, שהוא מבלה איתנו, והוא משלם על היום הזה. (לא אנסה להכריע בשאלה ההלכתית כמה כסף ובאיזו דרך מותר לנו להוציא לכבוד שבת.) זכיתי לגדול בביתו של אבי הגדול, שעבורו זו הייתה מציאות. בביתנו מעולם לא היה כסף מיותר, אבל הבנתי זאת רק לאחר שנישאתי ונאלצתי לנהל חשבון בנק משלי. בבית ההורים לא הרגשנו שום מחסור. היינו מאושרים, היה לנו כל מה שהיינו צריכים!
אבל השבת הייתה מיוחדת במינה! אבא בדרך כלל לא עסק בקניות, אבל לקראת שבת הוא הלך בעצמו לחנות, מלווה באחת מבנותיו (במשך שנים רבות זו הייתי אני). הוא לא ספר את הכסף, וחזר ואמר: «למה את מהססת? זה הרי בחינם! חינם אין כסף!». אמא ניסתה להתנגד: «אבל הרי לא נאכל כל כך הרבה!», ואבא השיב: «שפע הוא סימן לכבוד השבת. אני רוצה שיהיה שפע על השולחן. אני קונה לכבוד שבת. ואם משהו יישאר, נאכל אותו אחר כך, שהרי נאמר שהשבת היא מקור הברכה לכל השבוע».
אברך אחד, שלמד עם אבא לפני שנים רבות, סיפר כיצד למדו את הסוגיה הזאת: «לוו עליי ואני פורע». אבא אמר: «בוא, נלך ביום שישי לחנות, ונראה זה לזה בפועל שאנחנו קונים מצרכים לשבת על חשבון הקב״ה». האברך הזה הודה שהיה לו קשה מאוד. אבא עבר לאורך המדפים בחנות ואמר: «קח! זה בחינם! מה, אתה לא מאמין? הקב״ה מבטיח, ואתה לא מאמין?!!».
אין ספק שהקב״ה מחזיר את הוצאות השבת למי שמאמין בכך!
אין הכוונה שאם התפתינו לדובדבנים במחיר ארבעים שקלים לקילוגרם, נרמה את עצמנו שאנחנו קונים אותם לכבוד שבת. אם אנחנו באמת קונים אותם לכבוד שבת, ובאמת מאמינים שהקב״ה מחזיר את הוצאות השבת, אז הוא יחזיר לנו את הכסף על הדובדבנים.
הכול פשוט מאוד. היום הזה שייך לקב״ה. הקב״ה הוא בעל הבית. הוא משלם, זו הסעודה שלו.
אנחנו יושבים ליד שולחן השבת, אוכלים את התבשילים שהכנתי, את העוגה שאפיתי, את המוס שהקצפתי, וכל זה קורה בבית שניקיתי, אבל אני כאן לא בעלת הבית! ביום הזה הקב״ה הוא בעל הבית!
מה זה אומר לנו? כולנו משתדלים ששולחן השבת שלנו ייראה כראוי. דברי תורה, זמירות שבת… אבל אני חייבת להודות, ואולי גם לכן זה קורה… לא תמיד הכול מתנהל לפי התוכנית. לפעמים אני עלולה פתאום למצוא את עצמי, איכשהו, על הספה… או לאבד את הסבלנות ולכעוס על ילד ששפך קוקה־קולה על הרצפה הנקייה… הכול קורה.
אבל אני יכולה להבטיח שאתנהג למופת, לא אכעס על אף אחד ואקשיב בתשומת לב לדברי התורה הנאמרים בשולחן, אם אני מתארחת אצל אדם חשוב.
אחי הגדול נעשה רבה של אופקים במקום אבא. שייתן לו הקב״ה כוחות רבים, הוא עושה רבות למען הקהילה… פעם התארחנו אצלו. מלבדנו הייתה שם אישה מהקהילה, אלמנה עם שני ילדים. היא ישבה על קוצים, כל הזמן השתיקה את הילדים כדי שיתנהגו כראוי, ממש לא נתנה להם לנשום. ניסיתי לומר לה שלא תדאג, והבאתי כדוגמה את ילדיי שלי, שהשתוללו כאוות נפשם. ופתאום, כשהבטתי בה, הבנתי מה פירוש להתארח אצל אדם שמכבדים מאוד.
ליד שולחן השבת שלנו אנחנו איננו בעלי הבית. הקב״ה הוא בעל הבית. בסעודה השלישית אנחנו שרים: «דא היא סעודתא דעתיקא קדישא»...
אבא שאל פעם מה פירוש הדבר. ענינו שהקב״ה נמצא איתנו בסעודה. אבא אמר: «לא נכון! זו סעודתו של הקב״ה! לא נכון שהוא האורח שלנו! הוא בעל הבית! ואנחנו האורחים שלו». ואם הקב״ה הוא בעל הבית, הרי שלא נעשה כל מה שעולה על רוחנו.